עברו שנתיים מאז היצירה הראשונה שלי. כן, הזמן טס. אני שב
ומתבונן ביצירות הישנות שלי. ה"ענתיקות". קצת מחייך, קצת
נבוך. יש שאני כועס ויש שסתם לא יודע מה לחשוב. מתבונן על רמה
אחרת, בנאדם אחר.

פעם, די מזמן, הייתי חילוני. בלי לדעת שיש אלוהים, בלי לדעת
יותר ממה שרואים. אחר כך נהייתי דתי, חרדי אפילו. כן, עם
מגבעת וחליפה שחורה, כמו אלו שרואים בהמוניהם במאה שערים
ובבני-ברק. ואז כבר ידעתי קצת יותר, וחשבתי שאני יודע הרבה.
טיפוסי לכל מתבגר בגיל הטיפש-עשרה. והיום, היום אני פשוט
בנאדם.
פעם היו לי שאיפות גדולות, רגש, רצון להגיע רחוק. הייתי חזק,
לא פיזית אלא נפשית. הייתי צעיר.
היום אני יבש, כמו עץ אפור בימי החורף. חסר רגש, חסר אכפתיות.
אין בי רצון, לא כמו שהיה לי פעם. שבע-דאגות ואכזבות אנוכי.
כבר לא חזק, לא רוצה, לא מתעניין. עזבו אותי! אני קורא בקול
לכל סובביי. כבר לא רוצה יותר מדי. רק פת לחם במלח וקיתון של
מים. לישון על הארץ גם כן לא נשמע כל כך רע. ולעבוד את האדמה
כבר אינה עוד שאלה של ברירה... עובדים כי מוכרחים.
אז היכן אני?
מי שיתבונן בעיניי, סביר להניח שבהתחלה יראה עיניים
חומות-בהירות עייפות. אך רק אם יעמיק, פתאם יגלה המון. בכול
מכול כול. את כל מה שהיה, אספתי לתוכי. פנימה, יותר לא רוצה
להוציא. לא רוצה לצמוח, לשאוף הלאה. מכונס בתוך עצמי, חסר
עניין בנעשה. שום דבר כבר לא רלוונטי. לומדים כי חייבים,
אוכלים כי חייבים. ולבסוף מסתבר שהאופציה היחידה שבאמת ניתנה
לבחירתנו החופשית היא מתי למות.
מלנכוליה של שממה פסיכולוגית.
יש בי רצון, שאיפה, כוח. בהחלט. אך אחרי אלו, באה המחשבה של -
ומה בסוף? אז אשקיע את כל מרצי ברדיפה אחרי חלומותיי, וגם
לאחר שאשיג אותם, האם באמת השגתי משהו? הרי אם הגעתי לאן
שהגעתי, אין זה בזכות עצמי. כך נכתב לי ואם כן כל היזע
והדמעות הופכים חסרי צורך.
אז מה קורה איתי? שומדבר. רק מלנכוליה אפרורית של זיכרונות
ילדות צבעוניים ומה שאז היה ועכשיו כבר איננו, כי מעולם בעצם
לא התחיל.