נירה,בתה הבכורה ודודתי האהובה,נפרדת ממנה בחיבוק חם,רגע לפני
סוף גיחתה אל הצד השני של הים
"תודה"   "היה טוב"  והגיגים בסגנון היא מסננת
כאשר מתחת למילים אני למעשה שומע נימת סיכום של חיים שלמים
תחושה כבדה וסוג של עצב עמוק ומודחק ,נפל עליי ועל שאר הנוכחים
בחדר
תחושה שהיטיבה לבטא,באופן אירוני משהו,דווקא המטפלת הרומניה
אשר אינה מבינה ולו רבע מילה בשפת קדושינו ופרצה לפתע בבכי מר
דווקא היא,שלפעמים באמת יש תחושה שהיא שפשוט לא קשורה לעולם
הזה
בטח ובטח לא להוויה המשפחתית ההיסטורית ורבת הרבדים הרגשיים.
לו הייתי במאי והייתי מעוניין להמחיש ולהציג באור טיפה שונה
ומוקצן את תחושותיי,הייתי מקרין סצינה בה אובייקט מסויים נפרד
ממשפחתו אשר עולה כולה לרכבת בדרך למחנות ההשמדה. היפוך אירוני
משהו.
היא,כלומר המשפחה לפחות לא צריכה להתמודד עם  אותו סוג של עצב
משום שהחיים הם הדבר הראשון שאינו מובן מאליו עבורם באותם
רגעים.

חזרתי הביתה והעלתי הרהור
נזכרתי איך אתמול בערב,כמו במוטיב התנהגותי חוזר הרסתי רגע
הרסתי רגע עם ההיא,זו שיצגה את הדבר הזה שנוטה להופיע מעת לעת
ומניע את תשוקותיי
כאילו כל חיי אני מאונן בכפיתיות מאסיבית,עושה חזרות דקדקניות
ומפורטות להפליא
אך ברגע האמת,כאשרהמסך יורד
קיימת שם איזו נטייה להעדרת נוכחות
(וכאן אומר תודה רבה ודרישת שלום חמה להרסנות העצמית)
שלא לדבר על שרשרת אורגזמות שבהגשמה עצמית..
עכשיו,זוהי ריקנות

אני יושב מול הדף עם עיניים זגוגות,מלקק את שאריות הקצפת
משפתיי לצלילי הביצוע המשולב של השיר perfect day

אולי גם אני אסיים משוכן במקלט בדירה של אמי,מהופנט מול מסך
וצופה בסרטי אנימציה מצויירים שם האפשרויות הן בלתי מוגבלות
אז אוכל באמת להתפלש בספקולציות כתאוות נפשי ואף לערוך חזרות
מחייבות וקפדניות לקראת הפירות שיקצור דמיוני

אני מתבונן באותיות שמשתרבטות מאצבעותיי ותת הכרתי מעלה בפניי
אסוציאציה של גשם . בחוץ גם יש
הרי עונות השנה נותנות אותותיהם וזה חל על כולם
אצל בעלי החיים-ראו ערך נדידת ציפורים.  אצל הצמחים-תבדקו
בשלכת
ומה אנחנו,כמו חיות נטים להילחם
ברגע זה,כל רצונותיי הכנים
הם לאפשר לעלים לנשור מעליי ולתת לסערה האמיתית לפרוץ במלוא
עוצמתה