"רטנר, לך תתגלצח ותשים כומתה. יש לך ב16:30 משפט אצל המג"ד".
לא טרחתי לתקן את המפקד בשם המשפחה שלי. הבטתי בשעון. 16:01.
את הכומתה מצאתי בזריזות, את ערכת הגלצ"ח הוצאתי מהארונית.

16:02. מאוד חשוב לחייל שיהיה לו שעון; אחרי הכל, "יש לעמוד
בזמנים" בצבא: "זמן הוא קודש". אלו היו המשפטים שנאלצת לחזור
עליהם שוב ושוב בטירונות, במהלך ביצוע שכיבות הסמיכה. נאנחתי.
28 דקות זה המון זמן להתגלצ"ח. מגולח כבר הייתי מהבוקר, כך
שנשארו לי רק הנעליים, שמצבן היה יחסית טוב. לא היה בוץ, רק
קצת אבק. כנראה שאיאלץ לנצל את הזמן להברקה. לקחתי מנה הגונה
של משחה והתחלתי למרוח על הנעל, בתנועות ארוכות. מחשבותיי החלו
לנדוד, לארועי אותו היום.

היה זה כשגרינשפן וכספי הקניטו אותי בחדר. היינו בהפסקה, אחרי
הטיפול היומי בכלים, התומ"תים. עכשיו כשאני מנסה לשחזר את
שקרה, אני מגלה שהרגשות העזים מטשטשים את הזכרון. הנחתי לרגע
לנושא זה, וחזרתי להתרכז בנעליי. פרמתי את השרוכים עד לבסיס,
והורדתי את הנעליים מרגליי כך שאוכל לצחצח אותן יותר טוב.
הוצאתי את הלשונית, ולקחתי את מהמשחה השחורה.

בערך בשעה 11:00, כשחזרנו ממשטח הטיפולים, כאמור, כספי ציין עד
כמה הוא נהנה לנצנץ. בעצם, אני חושב שזה מה שהוא אמר; אני לא
סגור על מילותיו המדויקות, או על תגובתו. אבל אני די בטוח שצחי
גרינשפן חייך והעיר על כך שגם אני "נצנצן" לא קטן, זאת אומרת,
שגם אני נוהג לנוח בזמן שאחרים עובדים. אומנם זה נכון שהרבה
פעמים לא השתתפתי באימונים, או שנמנעתי מפעילויות שונות, אבל
זה נובע ישירות מהסיבות האישיות שלי. לא שטרחתי לספר להם על
פגישותיי עם הקב"ן; זה גם לא עניינם. אבל העניין הוא, שזה מה
שאני מנסה להדגיש כאן, שגרינשפן החל להתנכל אליי. וזו לא הפעם
הראשונה. זה מאוד לא קל להתמודד עם הסרקסטיות שבדבריו,
בהתנשאות שלו, בעיקר לא כשכספי מעודד אותו.

יש להבין: גרינשפן וכספי הם שני אנשים שיכולים להוציא אדם
מדעתו. כספי, שבצקצוק לשונו הוא מבטל בזלזול את דברייך,
וגרינשפן, שבצעקותיו הוא מסוגל להעיר מת משנתו. זה אותו
גרינשפן הילדותי, שבאותו יום העיר משהו על המידה בה צה"ל נחוץ
לי, ועד כמה אני נחוץ לצה"ל. מעיין בלבול-שכל על תרומה למדינה
וכיו"ב.

עליי להבהיר: אני לא מתגאה בכך שאינני פטריוט, אך בה במידה אני
לא מנסה להסתיר את העובדה שאני מגיע לצבא בגישה אגואיסטית
למדי. זהו הסבר מורכב יחסית; הפואנטה היא שלמרות שאינני שש לתת
מעצמי, כך גם אינני בורח מאחריות. להיפך, האופי שלי הוא כזה
שאני מציב לעצמי ציפיות גבוהות יותר מאלו של המערכת.

התחלתי להבריק את העקב והקרסול, בתנועות קצרות ומהירות. את
החלק הקדמי כבר גלצ"חתי, כולו מבריק. ובחזרה לאותם מאורעות:
בין אם זה היה אותו מקרה כבודד, ובין אם זה היה "קש" ששבר את
גבי, החלטתי באותו בוקר להגיב בקיצוניות. לקחתי את הנשק שלי
והלמתי בכל כוחי, באוחזי את הקנה, בכספי. הקת ניפצה את לסתו -
כך זה נשמע - והוא נפל ללא רוח חיים. גרינשפן נעמד, כולו המום.

משם והלאה הזמן טס בצורה מטורפת; אני לא מצליח אפילו לעקוב אחר
רצף הארועים. השעה הייתה 16:27. סיימתי לצחצח את נעליי, בצורה
שלא תבייש אף רס"ר. ניגשתי למשרדו של המג"ד, דפקתי על הדלת.
בראשי אירגנתי את הטיעונים שעליהם עברתי בזמן הגלצו"ח, מקווה
שישכנעו את המג"ד בצדקת מעשיי. נכנסתי לחדר והוא הביט על
נעליי; המג"ד, כולו מסונוור, איבד את ראייתו כתוצאה מהברק של
נעליי, וכך יצאתי לחופשי. כנראה שהצדק יצא לאור, וכל זאת בזכות
זמן הגלצו"ח.

יש לציין כי סיפור זה בדיוני לחלוטין- כל קשר לאנשים
אמיתיים, אירועים אמיתיים או מקומות אמיתיים הוא מקרי
לחלוטין.