מיליוני אנשים צועדים לבדם ברחוב. מקומיים, תיירים, גבוהים,
קטנים, שמנים, רזים, מטורללים, שפויים, כמובן שבין השניים אין
דרך להבדיל, נדמה שכולם מדברים לעצמם, אולי כי אף אחד אחר לא
הסכים להקשיב חוץ מהם. רודפים אחרי חלומות או כסף. לרובם
החלום הוא הכסף. אם אתה בחור בסוף גיל העשרים בדרכך לוול
סטריט או בחור אחרי ארבעים ההופך כובע צמר ישן וכותב על קרטון
את סיפור חייך קורע הלב.
תמיד זה הכסף.
אך ניו-יורק ניו-יורק.
מלאה במבנים, מוזיאונים, מסעדות, גשרים, הצגות, מועדונים,
אנשים, חלומות.
מסעדות.
אפשר לפתוח את היום באיזה דאלי שכונתי, יש בו את כל סוגי מיץ
התפוזים עלי אדמות. לפעמים נדמה לי שזה אשכוליות. הכל מר יותר
כשמביטים בהלן לבד בפינה, במייק, הבחור במרכז עם המגבעת
המשונה, ובזו שמחביאה עיניה הדומעות בעיתון הבוקר, שלא הצלחתי
לזהות. נחמד היה לדמיין את כולם מחברים שולחנות ומנהלים שיחות
חולין על סרט חדש, על זה שאין סיכוי שבוש יכהן עוד קדנציה,
שיחת "חוויות צבא" בגרסה האמריקאית.
ברודוויי.
ראיתי מחזמר. הוקסמתי, התרגשתי. לידי ישבה מרי, מוקסמת בעצמה,
נרגשת, מלובשת, עם דמעה בזווית העין שלמשך כל המחזה הייתי
בטוחה שהיא אוטוטו זולגת. אני תוהה אם גם אני יכולתי ליהנות
בהצגה כמוה, לבדי, בלי העונג לתת את המכה הקטנה ברגל לענבל
לידי ולומר "איזה יפה שרה השחקנית".
כשיצאנו לעיר נגנב למרי הארנק. לא הפריע לה, כל שהיא רצתה זה
לספר למישהו, יכולתי לומר לפי המבט שלה. חייכתי אליה חיוך
מבויש, שתינו ידענו שלא אני האדם שאותו היא תשתף.
מוזיאונים.
הייתי במוזיאון הטבע והמדע, או בשמו השני "מוזיאון השעמום עד
אימה". במוזיאון האמנות המודרנית או בשמו האמצעי "בלה בלה
בלה". מוזיאון החלל, הגוגנהיים ואי אפשר לשכוח את מוזיאון
הגופות. אנשים כל כך תרבותיים ומשכילים ואף אחד לא פיצח את
הקוד המתמטי המסובך להרחקת ההומלס מהשדרה השישית מהרחוב.
הקרייזלר.
זהו בלי שום ספק הבניין שהכי הרשים אותי. עיצוב ייחודי,
יחידני, עוצמתי. עומד לו שם עם אורות כחולים בפסגה, תמיר
וגאה. נדמה שגם הוא יודע, כמו כל תושבי ניו-יורק, שהתאומים
נפלו כי אף זוג לא מצליח לשרוד בעיר הזאת.
הרחובות.
מדהים לצאת לרחוב, להישיר מבט כך סתם ולראות מסכי ענק מקושטים
באלפי אורות צבעוניים, שאליהם מצטרפים בהרמוניה אלפי אנשים
ממהרים; בלי להרגיש, הם מוסיפים עוד גוון לרחוב.
האם הם עוצרים לשנייה מהקצב המטורף שהם עצמם הכתיבו, נהנים
מהאורות?
מהו המקום הנסתר שאליו כולם ממהרים?
לאן איש לבוש בחליפה יכול למהר בשלוש לפנות בוקר?
ומה לעזאזל גורם לעוד מיליון איש, אשתו, אחותו הקטנה והדודה
שבטוח תזייף מחלה בחתונה שלי, להיכנס לסאבווי באותה שנייה
שאני בחרתי לעשות את זה?
שאלות אלו יישארו חידה לנצח.
כשאני מגיעה למיטה בסוף יום, אני מרגישה תרבותית, חכמה,
עייפה, מחוברת לעיר הנפלאה הזאת יותר מאי פעם. אך כמו הלן,
מייק, האישה שאת פניה לא ראיתי, מרי, האיש הממהר בחליפה,
ההומלס מהשדרה השישית, הקרייזלר, הדודה שלא תגיע לחתונה,
ומנהטן בכבודה ובעצמה, גם אני הולכת לישון -
בודדה.