הוא היה האיש היעיל ביותר בעולם.
מי שהביט בו מבחוץ לא היה מבחין בכך. חזותו לא הייתה מרשימה
במיוחד - גבר כבן 32, דק, גבוה, אשר ניכר עליו שלא השקיע רבות
בטיפוח עצמי, אם בכלל.
הוא נהג לקום כל יום בשעה 6:00 בדיוק. סדר יומו היה קבוע
ומתוכנן מראש - כך הוא אהב זאת. בכל בוקר, מיד לאחר שכיבה את
השעון המעורר והתמתח (תמיד באותה הצורה), הוא התיישב והוציא את
רגליו אל מחוץ למיטה, והניח אותן בדיוק מושלם על נעלי הבית
שהמתינו לו שם עוד מאתמול בלילה. תמיד באותו המקום, מרצפת שניה
משמאל.
הוא הלך לכיוון חדר האמבטיה במסלול הקצר ביותר, באלכסון, וצחצח
את שיניו. לאחר ארוחת בוקר קלה, שכללה תמיד שתי פרוסות לחם
מרוחות בחמאה ומים קרים, הוא לבש את אחת החולצות האפורות שלו,
נכנס למכוניתו הקטנה והחסכונית ונסע לעבודה.
תיכנות היה מאז ומתמיד אהבת חייו. ואכן, הוא נעשה ברבות הימים
עובד קטן בבית תוכנה גדול. הוא תמיד נבחר לעובד המצטיין של
השנה, כבר עשר שנים ברציפות, שזה בעצם כל הזמן שעבד שם. תפקידו
בחברה כמתכנת היה לשפר אלגוריתמים, על מנת להפוך אותם ליעילים
יותר. אין דבר ששנא יותר מאשר אלגוריתמים שביצעו יותר צעדים
בסיסיים מהמינימום הנדרש. לעיתים אף הגדיל לעשות וראה את
ייעודו בשיפור העולם על ידי הפיכתו ליעיל יותר.
בשל היותו טיפוס שקט בדרך כלל, אשר נהג לחסוך במילים ולדבר
במשפטים קצרים, פשוטים וענייניים בלבד, חשבו אותו חבריו לעבודה
לאדם דכאוני. אך לא כך היה הדבר. האושר כן היה חשוב לו. למעשה,
הוא הקציב לעצמו כל יום חמש דקות (בדיוק) של אושר. "רגשות הם
בזבוז זמן, ואינם רווחיים", כך נהג לחשוב.  
יום בהיר אחד קרא לו מנהל המחלקה אל משרדו. היה זה מאותם
אינטראפטים בלתי צפויים באלגוריתם המסודר כל כך של חייו, והוא
לא הצטיין במיוחד בטיפול בדברים שאינם צפויים. כשפסע בהליכתו
הזריזה לעבר משרדו של המנהל (במסלול הקצר ביותר כמובן), העלה
לעצמו השערות שונות בנוגע לפגישה הצפויה. כשהגיע סוף סוף לחדר
שבקצה המסדרון, המזכירה שאלה אותו ביובש לשלומו והכניסה אותו
מיד למשרדו המרווח של מנהל המחלקה. אף אחת מהשערותיו לא קלעה.
"שב, בבקשה." פתח המנהל את דבריו, כחכח בגרונו, והמשיך. "אתה
בוודאי רואה מה קורה סביבך בחברה בחודשים האחרונים. ספגנו
הפסדים עצומים, ונאלצנו לבצע קיצוצים."
הוא כבר יכל לנחש את ההמשך לבד.
"ולמרות שאתה אחד העובדים הטובים ביותר שלנו, המחלקה עוברת
פירוק ואין לנו מנוס מלפטר עוד עובדים. צר לי, אך אתה מפוטר.
נשלם לך פיצויים כחוק."
מבלי לענות דבר, קם העובד המצטיין לשעבר ועזב את החדר במהירות.
חמש דקות לאחר מכן חפציו המועטים היו כבר ארוזים ומסודרים
היטב בתוך תיקו האפור והוא עשה את דרכו לכיוון מגרש החניה.
בעודו מעיף מבט אחרון על בנייני החברה המפוארים, הוא התניע את
מכוניתו הקטנה והחסכונית ונסע לכיוון ביתו.
כשנכנס לבסוף אל ביתו הפשוט והמרוהט בדלות הוא התיישב על הספה
שבמרכז הסלון, כפי שעשה בסוף כל יום עבודה. הוא הניח רגליו על
השרפרף הקטן, הביט בקיר שמולו, וחשב ארוכות. עד שהבין לפתע.
הוא היה מיותר. לא היה בו עוד צורך, ולא היה לו כל שימוש. והוא
ידע היטב כל חייו, כי דבר מיותר אינו יעיל, ויש להפטר ממנו
במהירות האפשרית.