החדשה שלך, היא די חמודה.
החדשה שלך, היא גם יפה. יותר ממני. אני בטוחה שאמרת לה את זה.
הגוף שלה לא בדיוק מושלם.
אני יודעת, כי בדקתי בזוויות איך הגוף שלה משתווה לשלי.
הציצים שלה סימטריים, ודי גדולים. יש לה קצת בטן, רגליים
הורסות ותחת גדול במידה הנכונה.
באותו יום בפארק, היה לה קר. הלכת במיוחד הביתה להביא לה את
הסווטשרט שלך.
"תודה", היא אמרה בקול הגבוה והנשי שלה. נתנה לך חיבוק גדול
ונשיקה חמה.
באת עם הסווטשרט, והוא גרם לה להראות כל כך טוב [אוף, יותר
טוב ממני].
ואז, היא הבחינה בי. רצה לומר לי שלום, נתנה לי נשיקה על הלחי
וחיבוק גדול.
החיבוק היה מספיק גדול וארוך שהיה לי זמן להריח את הריח שנדף
מהסווטשרט שלה, הריח שלך. ריח של בית עם אהבה, שחיבק אותי,
שאני חיבקתי אותו, אבל אתה לא רצית אותי יותר בבית הזה.

"מה שלומך ילדה יפה?" היא שאלה אותי באושר הזה שלה. אני לא
אוהבת את האושר שלה. כנראה שבגלל זה אתה איתה, כי לי לא היה
את זה.
"אני... אני בסדר גמור. תודה. מה איתך?" לא, אל תעשי את זה...
"מה איתכם?"
"איתנו? מדהים. אני אוהבת את הנשיקות שלו, אני אוהבת את איך
שהוא אומר לי כמה שהוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו. כל כך כל
כך. אני..." היא השפילה את מבטה ותלשה שתי שערות דשא, ואמרה
לי בחיוך מובך "אני לא מבינה איך ויתרת עליו בכזאת קלות..."
לבי עצר.
עצר יותר מהר ממכונית שמבחינה בילד קטן במעבר החציה שצבעו דל,
עצר יותר מהר מהרגע הזה, מהרגע הזה שהכל עומד להתפוצץ.
סליחה?
אני ויתרתי עליו?
נפלת על כל הראש?
אוף, אני שונאת אותך. זאת אומרת, אני לא.
אני פשוט שונאת את זה שאת איתו.
"גיל וגילי". מושלם מדי, מגעיל מדי. אתם לא מתאימים כמו שאני
והוא מתאימים.
חייכתי את החצי חיוך החמוד שלי, אמרתי לה שהבטחתי לטלי שאבוא
לומר לה שלום, קמתי והתחפפתי משם.
האמת שזה היה חצי נכון. טלי, החברה הסתכלה מרחוק וסימנה לי
לבוא. לא כי הבטחתי לה קודם, אלא כי טלי, ממש כמו כלב קטן,
רואה כשאני נכנסת ללחץ, מבוכה, או אובדנות ענקית.
המבוכה תקפה אותי.
בקושי הלכתי.
"עוד פעם דיברת איתה?"
"די, עזבי טלי. היא סתם מנסה להיות נחמדה. אני חושבת."
"ברור. היא בטח עוד פעם אמרה לך כמה הם פוצי מוצי." עמדתי
להגיד לה שכן, אולי להזיל דמעה ולהביע המון רגשי נחיתות וכעס
כשפתאום היא פוצה את פיה בשנית וממשיכה "אבל את יודעת שזה
אשמתך. כי את שואלת. את רוצה לכאוב, סתם. תמשיכי הלאה כבר,
אנה, תמשיכי."
המילים שלה צרבו אפילו יותר משל ההיא.
אולי בגלל שאני יודעת שהיא צודקת...

המקום:
אצלי בבית.
אירוע:
יומולדת.
וואו. שנה לנו. כאילו, אמורה להיות. אבל מה זה משנה.
הם עדיין ביחד. כבר חודשיים. כוסעמק.
תקראו לי שרמוטה, זה כבר לא משנה.
אז הייתי עם שני בנים מאז גיל... אז הם בכלל לא היו חברים
שלי... סתם נגעו בי ונהנו... גם אני די נהניתי... אני חושבת.
וואי, יש בבית שלי כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה.
דפיקה בדלת.
זה הוא? איתה? בבקשה לא.
פיווו... זאת טלי.
"איפה היית? אני לא מכירה פה אף אחד! חח..." גיחכנו ביחד.
"מצטערת. את מכירה אותי, אני תמיד מאחרת."
"טוב, אולי תיכנסי?!" הצעתי לה בנימוס אגרסיבי. "הקור נכנס לי
לעצמות."
בעודי באה לסגור את הדלת יד דוחפת את הדלת בכיוון הנגדי שלי.
שיט, לעזאזל, כוסעמק, חרא, זין. זה הוא. אה, והיא.
"היי אנה. מזל טוב." אוף, החיוך שלך כזה מקסים.
"מזל טוב חמודה!" שתקי את, את לא רואה שהוא מדבר? את מפריעה
לנו לשיחה... את מפריעה לנו ליחסים. איזה יחסים? אידיוטית.
ומה את מדברת לעצמך עכשיו?
"שכחנו מתנה..." מה אתם צמד חמד? חשבתי וקטעתי את דיבוריהם
במוחי. "אבל נביא לך בהמשך השבוע."
"לא, זה בסדר, זה בסדר. אתם לא צריכים להביא." רק אתה תספיק
לי.
המסיבה הייתה כיפית, אבל ממש.
לא הייתה וודקה או משהו חזק, רק כמה בירות. אף אחד לא השתכר,
תודה לאל.
למרות שהיה לי חשק להשתכר עד אובדן חושים, או אולי להתעלף,
ולהתעורר כשעיניי המטושטשות מזהות אותך כשאתה שואל אותי: 'את
בסדר חמודה?'
מכירים את השלב הזה במסיבות שהזוגות מתחילים להתחרמן? אז
הגענו לשלב הזה.
לא, היא לא תעשה את זה. אוף, היא עושה את זה.
היד שלה מלטפת לו את הירך הפנימית באהבה. תיחנקי. והוא מחייך
אליה.
היא מתיישבת עליו והם מתחילים להתנשק... די. זה יותר מדי. אני
נחנקת. שמישהו יכרות לי את הגוש מהגרון, בבקשה.
עליתי במדרגות במהירות כשעיניי כבר החלו להיות מוצפות. מעניין
אם מישהו ראה. אלוהים, תעשה שלא.
טרקתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
אין לי כוחות לזה.
למה הזמנתי אותם בכלל? לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל!
שלוש דפיקות בדלת.
"לא!" צווחתי בייאוש.
הדלת נפתחת בעדינות. מי זה? בטח טלי.
"היי אנה... ראיתי שעלית למעלה בעצבים. רציתי לבדוק שהכל
בסדר."
"הכל בסדר גיל, תודה. אתה יכול לחזור למטה."
"למה את מגעילה?"
בגלל שאני אוהבת אותך, בגלל שאני חולה עליך, בגלל שאני מטורפת
עליך, בגלל שלא המשכתי הלאה!!!
"סתם, אני עייפה... מצטערת." שקר מתוק ממש.
אל... אל תתקרב.
גיל התיישב במיטה לידי.
"מה קורה מותק?"
למה אתה מזכיר לי את זה? למה אתה מתנהג כאילו אנחנו כמו פעם?
למטה השיר "everybody hurts" של R.E.M מתנגן ברקע. ידעתי
שאסור היה לי לתת לעצמי להכין את הפלייליסט, ולתת לאיזה
אופטימי דביק להכין אותו. אולי להיא...
נו, לחזור לחיים. אני צריכה לענות לו.
"כלום, באמת שאני בסדר. הייתי צריכה איזו הפסקה קטנה מהרעש."
חייכתי את החצי החיוך המתוק שלי, כמו שאני תמיד עושה כשהחיוך
מזויף. שיט, מטומטמת, גיל מכיר אותי.
"החיוך הזה לא יעבוד אנוש..."
למה אתה משלה אותי?! תלך! תלך!
לא, אתה מתקרב. הוא מחבק אותי.
גל חום וצמרמורת חרמנות ואהבה עטף את כל כולי, מקצות האצבעות
השנואות שלי ברגליים ועד קצה השערה הארוכה שלי.
בהתחלה לא חיבקתי חזרה. אולי משוק, אולי מחשש להרגיש שוב...
להרגיש מה שהרגשתי באותו רגע. מאוחר מדי. הידיים שלי היו
מאחורי גבו.
התחלתי ללטף אותו. הרגשתי בתנודת בהלה שלו, אבל אז רגיעה. הוא
הניח לי לעשות בו את זממי.
הרמנו את ראשינו שנינו.
"תקשיבי אנה... אני צריך לחזור למטה, ל..." הוא הזיז את ראשו
בזלזול לכיוון המדרגות, לא היה לו נעים להגיד את השם שלה
לידי, בסיטואציה הזאת. זה בסדר, תגיד גילי השרלילה.
"בסדר..." לקחתי את ידו, נשקתי לה.
אוף, חתיכת תחמנית זונה. תפסיקי. זה לא יקרה.
הוא עמד לקום, היסס. משכתי את ידו בחוזקה. זה או הכל או כלום.
הוא נשכב עליי והכל עצר מלכת. מה עושים עכשיו?
הוא דאג לזה במקומי.
לפתע הבחנתי שהפה שלי בתוך שלו, ששלו בתוך שלי, ויש פה סלט
פיות.
לא יכולתי, ההתרגשות מילאה אותי. התרגשות מהולה בחרמנות,
רגשות אשם עזים, שנאה, אהבה, כעס.
לפתע חריקה בדלת. ידעתי שצריך לזרז את אמא לתקן את זה. מי
המניאק שבא והרס את זה? הכל היה כל כך מושלם באותו רגע.
"מה קורה כאן?"
"אה... גילי... חכי!"