[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאוריציו דוגו
/
וינטג' אורגינל

מאז ומתמיד החלום שלי היה גיטרה חשמלית, אבל לא כזאת בלבד, כי
אם אחת נחשבת... פנדר מאיזשהו סוג, כמו של גי'מי הנדריקס או
פינק פלויד... או אולי גיבסון כמו של לד זפלין וסקורפיונס או
ריקנבקר כמו של הביטלס'... שיהיה משהו וינטג'!
אבל מעולם לא חשבתי לעצמי איזה מגבר אני רוצה, הרי המגבר
תפקידו הוא רק להגביר ולעומתו הגיטרה, יש לה אופי, חיים משלה,
היא מוציאה צלילים, מחדשת תמיד לאורך השנים (אמנם הדבר תלוי
בשאלה מי הוא הנגן, אך הטענה עדיין נכונה בכללותה).
אז עברו כבר כמעט 10 שנים מאז שהתחלתי לנגן, החלפתי כבר כל כך
הרבה גיטרות, אבל את מבוקשי עדיין לא השגתי.
פעם אפילו טסתי לאמסטרדם עם כסף במטרה לחזור עם גיטרה ש"אין
לאף אחד בארץ" אבל בסוף מצאתי את עצמי עם גיטרה נדירה ביופיה,
אך עם זאת, נשמעת כמו כל גיטרה בינונית פלוס. היא הייתה בצורת
בננה, בצבע בננה, בוהקת, מדהימה, כל מי שראה אותה נדהם. עיצוב
מודרני כמעט כמו חללית צהובה. הייתה בי גם מעט גאווה ירושלמית
על כך שהיא תואמת את צבעה של קבוצת הכדורגל הנערצת עליי,
בית"ר ירושלים.
הייתי מסתובב איתה כדי להשוויץ בה, כמו בחור שמשיג סופסוף את
מלכת הכיתה, או מלכת השכבה ועושה איתה סיבובים כדי להראות מי
המלך (למרות שהתיאור האחרון הוא בהחלט לא מניסיון אישי).
פעם אפילו הייתי איתה בהופעה של להקה מוכרת ונערצת מאוד
וכשהגיטריסט של הלהקה הבחין בה הוא ביקש ממני לשים אותה
לתצוגה על הבמה ותירץ את זה בדרך אחרת "ליתר ביטחון למקרה
שייקרע לי מיתר".
כשראיתי אותו מנגן הבנתי שברמה שלו אין צורך ב"יתר" ולעניין
ה"ביטחון" - היה לו שם בערימות וגם במקרה שנקרעו לו שני
מיתרים, הוא מסוגל היה לנגן עד סוף ההופעה ולהתחיל עוד שתי
הופעות מבלי להוסיף מיתרים.
אז, ורק אז הבנתי שהרומן שלי עם הגיטרה הזאת הסתיים. אכן
גיטרה לתצוגה ולא יותר. בנוסף שכחתי שהמטרה מלכתחילה הייתה
וינטג'!
פרסמתי אותה למכירה. מתעניינים באו והלכו, התלהבו, הלהיבו,
וכשהגענו לדבר על כסף... העליבו. אז המתנתי בסבלנות
להזדמנות...
חברי, אדם, החליט שהוא מעוניין להתחיל לפתח את כישוריו
בגיטרה, בנוסף להיותו בסיסט. הוא ראה את הגיטרה המדוברת
ונדלק, אמר שהוא קונה. אמנם לא היה לו כסף, אבל הוא אמר שהוא
קונה אז נתתי לו את הגיטרה.
הוא הסכים למחיר שלי וביקש ממני לחכות עד שיהיה לו כסף, שזה
"מקסימום חודש". אמרתי שאין בעיה ושישלם "מתי שבא לו".
ומיד עברו חודשיים-שלושה ואז חצי שנה ויותר.
בסוף הוא הבין את עצמו לבד ובלי שביקשתי, הוא הציע לי עסקה
שאי אפשר לסרב לה:
"אני אתן לך את המגבר שלי, הענק הזה העתיק מהסבנטיז, מגבר
מנורות, תאמין לי אתה תהנה..."
מיד ידעתי שזה משתלם לי כלכלית, והסכמתי.
קבענו שניפגש בסוף השבוע להעביר את המגבר מביתו לביתי.
כשנכנסנו אני ואדם לביתו, הייתה זו אולי הפעם השנייה שלי
בביתו ואמו ידעה לשם מה הגענו ומיד פצחה בסיפור מרגש על
ההיסטוריה ועל תלאותיו של המגבר ברחבי הארץ. "הוא הגיע אלינו
דרך חבר של בעלי שהוא חבר של מישהו שהמגבר היה שייך לו וביקש
שישמור עליו בינתיים עד שהוא יחזור מארה"ב ובינתיים בעל המגבר
הסתבך שם באיזה פרשייה... נו, עם ההם שהתאבדו... הכורש הזה עם
החווה... אתם לא זוכרים? נו בטח... הייתם קטנים... לא משנה...
לכו, קחו אותו, הוא למעלה במחסן... הוא כבד אבל אתם
בריונים..."
בסוף אדם אמר לה לשתוק כי היא שיגעה אותנו עם הסיפורים שלה.
לקחנו את המגבר וכשיצאנו מהבית היא עוד הספיקה לשחרר אזהרה
"תשמור על המגבר, עשית אחלה עסקה". אבל אני כבר ידעתי את זה
וכשהגעתי הביתה ומצאתי את מקומו הקבוע של המגבר, ואדם עזב
לשלום, פלטתי אנחת רווחה ענקית כי ידעתי שמאותו הרגע, הוא כבר
לא יכול להתחרט.
אתמול הייתי במסיבת פרידה מאדם, הוא נוסע לארה"ב והוא לא יודע
מתי יחזור, מהמגבר הוא כבר שכח (עברו כבר שלוש שנים והמגבר
הוא רהיט בלתי נפרד מחדרי) ונראה שהוא עומד לשכוח גם מהחלום
להיות מוזיקאי אם הוא מרשה לעצמו לנסוע לכל כך הרבה זמן וללא
תאריך חזרה.
הוא ביקש מדני שישמור לו על הציוד וינגן בזמן שהוא לא נמצא...
מסתבר שזה דבר נהוג בין חברים-נגנים, וכשאני חושב על זה, אז
הדבר לא ממש נשמע לי הגיוני בהתחשב בעובדה שלקחו לי בערך 11
שנים תמימות כדי להשיג את הגיטרה הנוכחית שלי, שעליה כל כך
חלמתי, פנדר כמו של פינק פלויד.
שתינו במסיבת הפרידה, תפסנו ראש טוב וההורים של אדם (שאותם
הספקתי להכיר טוב יותר מאז אותו היום שבו אספנו את המגבר) שוב
היו כוכבי הערב.
מסתבר שהשניים היו ממייצגי הזרם הישראלי של "ילדי הפרחים"
מהסבנטיז. פריקים אמיתיים, מגלגלי ג'וינטים מומחים, ובשלב הזה
של החיים הם היו ממצטייני מספרי הסיפורים המתרפקים על עברם
רווי ההרפתקאות.
הם השתלבו כל כך טוב בקהל הצעיר שהיה שם וכולם היו סקרנים
לשמוע מה הלך שם בזמנים הישנים. הם שמעו את אבא מוישיק מספר
סיפור על איך שהוא הכיר את אמא עליזה והם נתקעו בלי כסף, אז
הוא גנב את החתול של השכנה, גברת עוזיהו העשירה, מכיוון שידע
כמה החתול יקר לה, וכאשר היא שלחה ילדים לתלות בכל השכונה
מודעות פרס על סך 2000 לירות הוא החזיר לה את החתול באלגנטיות
ומיד קנה כרטיסי טיסה ללונדון ובילה שם כמה שבועות עם עליזה
בשתייה, עישונים, מועדוני בלוז-רוק, וכשהיה משתכר ממש, אז
אפילו היה מצליח לגרד כמה לירות שטרלינג מהמקומיים כשעלה על
הבמה עם המפוחית כיס שלו ונתן מופע זיופים מצחיק ומאולתר.
החיוך שלו אחרי כל סיפור, חשף שיניים מוזנחות אך גדולות. חד
הבחנה כמוני שם לבו לניצוץ של חיוך כובש ותעלולי שהיה בקלות
יכול להקסים אנשים ולגרום להם לסלוח לו על זיופיו במופע
המפוחית, שדרך אגב, אותה הוא נושא עד עצם היום הזה בכיסו
הקדמי. תוך אמונה שהיא מביאה לו "באראקה", או בשפתנו - מזל.
חזרתי הביתה עייף מאלכוהול, נכנסתי לחדרי ופשטתי מעליי
במהירות את עול הבגדים שתמיד מורגש יתר על המידה בגילופין.
הגיטרה עמדה שם, גם המגבר; אבל העדפתי לעייף את עיניי מול
המחשב.
קראתי חצאי כתבות, עברתי מקישור לקישור. בספורט היה כתוב על
שחקן חדש שהגיע לבית"ר ירושלים, מוצאו בארגנטינה והוא מזכיר
את דייגו מראדונה האגדי. משום מה החלטתי שבתור חובב כדורגל
אינני מכיר מספיק את מראדונה וזה הזמן. הגעתי לאתר שהוא מעין
אינצקלופדיה ברשת והתחלתי לקרוא קצת על חייו של 'דייגו
ארמאנדו מראדונה'.
בעודי קורא, מצאתי שהביוגרפיה הלא קצרה הייתה מפורטת וכללה גם
שבחים מפי חבריו של מראדונה שהתפארו בשמות כמו אדאן, מאריו,
גבריאל, פאביו, חאבייר ועוד שמות נפוצים מדרום אמריקה.
רצה הגורל, ולחצתי בטעות (כתוצאה ברורה מכמות האלכוהול שזרם
בדמי כפי שבאותה מידה הייתי יכול לשבור כוס, להפיל רהיט,
להיתקע עם האצבע הקטנה של הרגל בשפיץ של קצה הארון), וליתר
דיוק בטעות גמורה, על המילה "פאביו" שהופיעה בצבע כחול
(משמעות הדבר היא שהמילה "פאביו" היא הגדרה בפני עצמה).
או אז, נחשפתי להגדרה תחת השם "פאביו הדוגמן", עובדה שלא כל
כך הכרתי ולא ממש חפצתי להכיר מכיוון שדוגמנים לא היו בין
תחומי העניין שלי.
אלא שאת עיניי צדה ההגדרה "פאביו הגיטריסט".
הכרתי הרבה נגני גיטרה וזה בהחלט היה אחד מתחומי העניין שלי,
אולם מעולם לא שמעתי על אחד בשם פאביו.
הסתקרנתי, לחצתי על הקישור, שכחתי כבר ממראדונה, מהביוגרפיה
שלו, ומהספורט. שכחתי בכלל שהמטרה הייתה מלכתחילה להתעייף מול
המחשב.
סחבת במהירות המחשב שלי כמעט גרמה לי לוותר, אבל כנראה שכוח
המקרה חזק אפילו מכוחה של העייפות ואף מכוחו של האלכוהול
מכיוון שפאביו הגיטריסט הפך פתאום להיות חלק ממני...



הוא תואר כ"גיטריסט חובב ודי אבוד" שנהג להסתובב בירושלים
בסוף שנות השבעים. מעין היפי, פריק או פאנקיסט, אם צריכים
לסווג (כפי שבני אדם אוהבים לעשות).
בשלב מסוים בחייו במהלך חיפוש עצמי מתמשך, הוא ניסה ללמוד
בישיבה, שם פגש אדם שהציג עצמו בשם דוד.
דוד הגיע לירושלים היישר מטקסס הרחוקה, ולהבדיל מפאביו, הוא
ניחן בכריזמה יוצאת דופן שסחפה איתו כל אדם שניהל איתו שיחה.
במהלך אותה תקופה הוקסם פאביו מדוד והאחרון סיפר לו על מסעו
ועל אמונתו במהפכה משיחית הממשמשת ובאה. הוא סיפר לפאביו כמה
קרוב הוא מרגיש למהפכה והציע לו להיות חלק ממנה.
לימים עזב דוד את הישיבה וחזר לטקסס, שם קנה לעצמו עדת
מעריצים שסגדו לו, ואף קראו לעצמם על שמו: "הדוידיאנים".
הם היו כת נוצרית ביזארית, שראתה בצורת ההתפתחות של החברה
המודרנית כישלון גמור, וסברה כי המשך דומה של התנהלות החברה
באותו האופן מהווה איום ממשי על המין האנושי.
כך מסתבר שפאביו הספיק מתי שהוא, בין לבין, להגיע היישר
מירושלים לטקסס ולהיות בין הנמנים עם המעריצים, אנשי הכת,
ושדוד המדובר לקח את ה"מהפכה" שעליה דיבר בישיבה בירושלים צעד
אחד קדימה.
צעד אחד יותר מדי...
86 אנשים לקח איתו דוד בהתאבדות המונית בחווה אשר נמצאת
בוואקו, טקסס. ככל הנראה לקה בשיגעון גדלות ומסע החיפוש העצמי
הגיע לידי התבודדות מוחלטת מהעולם החיצון יחד עם אנשיו,
מסירות מוחלטת לעקרונות הכת, תוך כדי שימוש במנהגים חריגים
כגון בעילת כל בנות הכת גם אם משמע הדבר היה עיסוק בפדופיליה.
הרבה מנשות הכת הרו לו וילדו לו צאצאים, וכולם האמינו כי הוא
המושיע הגדול מן הכאוס הקרב ובא על העולם.
אט אט התעוררו מתנגדים אחדים שהצליחו לברוח מן החווה הארורה
ולפרוש את מסכת ההתעללויות, הפגיעה בזכויות הטבעיות של בני
האדם ששהו שם ולעורר את השלטונות למתרחש ממש מתחת לאפם.
משא ומתן בן חודש וחצי התנהל בין הרשויות לבין "הדוידיאנים"
ובראשם דוד כורש.
משא ומתן שבסופו פרצה שריפה ענקית שכילתה את כל ההיסטוריה
הארוכה שפרשתי לפניכם, היסטוריה שהותירה את המגבר שלי ללא
בעלים, לקחה איתה את פאביו המבולבל והפכה להיות חלק מהנוף
בחדרי.
ההלם שהיכה בי גרם לי לא להירדם באותו הלילה... ישבתי ושחזרתי
הכל שוב ושוב, חשבתי על הסיפור של עליזה, אמא של אדם, על איך
שהוא השתיק אותה, ועל איך שהוא בעצמו אמור לנסוע לארה"ב בעוד
יומיים, וגם הוא משאיר את ציוד הנגינה שלו לדני, חשבתי כמה
נסתרות הן תעצומות הנפש ותהיתי וחששתי לשאלה 'האם אדם נוסע גם
הוא מתוך בלבול'... כזה בלבול כמו שהיה לפאביו...

מאז ומתמיד החלום שלי היה גיטרה חשמלית, אבל לא כזאת בלבד,
אלא אחת נחשבת... פנדר מאיזשהו סוג, כמו של גי'מי הנדריקס או
פינק פלויד... או אולי גיבסון כמו של לד זפלין או סקורפיונס
או ריקנבקר כמו של הביטלס'... שיהיה משהו וינטג'!
אבל מעולם לא חשבתי לעצמי איזה מגבר אני רוצה, הרי המגבר
תפקידו הוא רק להגביר ולעומתו הגיטרה, יש לה אופי, חיים
משלה...
הערב נוכחתי להבין שגם למגברים יש חיים משלהם ואופי משלהם. כל
חיי רציתי גיטרה כמו של פינק פלויד וכמו של ביטלס וכמו
של אחרים... כי ההיסטוריה היא שקובעת את אופיים, איכותם
וטיבם של הכלים.
אבל אם צריכים לסווג (כפי שבני אדם אוהבים לעשות) את הגיטרה
שלי, זאת שלמענה חלמתי 11 שנים תמימות, אז היא נחשבת בימים
אלו רק דגם מההיסטוריה, דגם וינטג', ניסיון לשחזר את
ההיסטוריה.
ואילו המגבר שלי... הוא חלק מההיסטוריה, חלק בלתי נפרד ממנה.
אמנם היסטוריה מלנכולית וקצת פחות מרנינה מההיסטוריה
המוזיקלית המתוארת לעיל.
אבל מה שחשוב בסופו של דבר הוא, שהמגבר שבחדרי מתפאר בתואר
יקר...
וינטג' אורגינל.

## וינטג' - פירושו ישן נושן, שערכו עולה ככל שהוא מתיישן,
משובח, מובחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני קורבן תמים
של הנסיבות!


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/07 14:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאוריציו דוגו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה