אבשלום
הרגע שלפני הדמעה הראשונה, כך היו כל חייו של אבשלום בעיני.
מוזר איך זה שבזמן האחרון הוא עולה במחשבתי האינטימיים ביותר.
חשה אני, כי רוצה אני למשש את תווי פניו המגושמים באצבעותיי,
כפי שלא עשיתי אף פעם וכפי שודאי תמיד רצה. בזמן האחרון שומעת
אני גם את נימת קולו, הקול שאף פעם לא שמתי לב אל, בין קולות
תיפוף טיפות הגשם על פני השלוליות וחתיכות הפח הפזורות ברחוב.
גשם הסתיו לא השאיר מקום לחשש שהחורף הממשמש ובא יהיה מהקשים
שאי פעם היו. גם בלי הגשם היה אפשר לחוש זאת, האל כועס עלינו
בני אדם.
בדמיוני מעלה אני זיכרון של בית קפה הומה באדם, ישבתי אני
מוקפת בחברים ומכרים, הבחור שניסה לעשות עליי רושם, וכנראה
שהצליח, נופף לאבשלום בידו אבשלום החזיר לו מעין שלום מאכזב
בחזרה ועצר לרגע את מבטו בזמן שראה את פני. סובב הוא את פניו
בחזרה לתוך כוסו החצי מלאה... או הריקה. ישב הוא על שרפרף לבד,
או שהיה חבר אחד לידו, בכל מקרה היה אבשלום לבד, עם  חברים או
בלי. היה נדמה לפעמים שהוא לא היה שייך בכל מקום שישימו אותו,
אף פעם לא חש בנח, אף פעם לא חש שלם עם עצמו והסובבים אותו.
כשאני חושבת על זה, אבשלום הביט בי באותו ערב, מספר לא מבוקר
של פעמים, הוא לא חסך בלהטות את ראשו ולהביט בלחיים האדומות
שלי, בכל פעם שחש כי אני לא שמה לב. לא ששמתי לב או שהחזרתי
מבט, חשתי חוסר נוחות עם מבטו, והעדפתי לדחוק את מבטו העגמומי
לתת המודע שלי.
עכשיו מתגעגעת אני לפניו, רוצה אני שיביט בי עוד פעם אחת, מבטו
הקודר יעבור דרכי וארגיש אותו מפרק אותי בכעס, בתסכול ובאהבה.
הוא אהב אותי ללא פשרות, אינני זוכרת מתי התחיל הוא לאהוב
אותי, אולי זה היה תמיד, אינני בטוחה מתי פגשתי אותו, כי אף
פעם לא אמרתי לו שלום, אף פעם הוא לא נדחף בתוך שיחתי, אך תמיד
היה נדמה שברגעים החשובים בחיי הוא היה שם, מסתכל מהצד.
אני חושבת על שמו, אחד הפרטים המעטים אותם אני יודעת, אבשלום,
כמה השם לא התאים לו, לא היה הוא אב לאף אחד ולא ידע הוא שלום,
שלום עם עצמו. עכשיו שאני חושבת על זה, שמו לא היה הפרט היחיד
בחייו שלא התאימו, היה הוא מכוער, על אף שבנפשו היה הוא היצור
היפה ביותר שהאל יכל לברוא. אך, כנראה שככה הוא האל, נדמה שהוא
נותן ליצורים הכי יפים שלו להיכחד, אולי זה מכיוון שחושב הוא
שאין מקומם אתנו, עם בני האדם, אלא אתו.
בלילות האחרונים אינני מסוגלת לנשום, הוא כה חסר לי, אני
מתגעגעת לרגעים האינטימיים שהוא חלק עמיי, לא שהרגשתי אותם, אך
ידעתי שהוא שם, מסתכל, מעריץ וכואב. הכאב שלו היה הכאב שהיה
חסר לי. אינני מסוגלת לאהוב או לכאוב כמוהו. מתגעגעת אני
לרגשות הללו. הוא השלים אותי, אינני מסוגלת לומר שאהבתי אותו,
אף פעם לא חשבתי עליו בתור שותף לחיים של אף אחד. ועל אף
שמילים יצאו מפיו, אף פעם לא רציתי לנהל אתו שיחה. ניסיתי אני
לשכנע את עצמי כי אהבתו אליי כה חזקה, שנותנת היא לו סיבה
לחיות וכי אהבתו אליי היא בעצם זכות קיומו. אבל טעיתי, אבשלום
כבר לא יכל לאהוב אותי, הוא כאב בשבילי, כי אהבה היא כאב ותו
לא. עכשיו אין לי מי שיכאב בשבילי, ואבשלום כאב ואהב, כפי שאף
יצור גשמי אחר לא יכל, כעת חייבת אני לכאוב בשבילי וגם בשבילו.
אבשלום נטל את חייו כך טוענים, אך האמת היא, שאני הרגתיו. לא
נתתי לא להתקרב כי רציתי שהוא יאהב ויכאב בשבילי. חסכתי
ברגשותיי, הרחקתי אותו התעללתי בו, ולא עמד הוא בדבר.
אני מצטערת אבשלום, לא אהבתי אותך, אך ככה הם החיים.