1.
שינייה הצחורות נקשו זו בזו במהירות רבה.
שיערה הלבין מהשלג הכבד שירד באותה שעה.
היא ישבה על הספסל הבלוי שבתחנת הרכבת הישנה וחיכתה.
היא חיכתה לאביר שיבוא ויציל אותה,
היא חיכתה לשקט שיבוא ויחולל ניסים,
היא חיכתה לרגע שבו תעצום עיניים,
ואז תפקח היא אותם... ילדה בלי חיים.


2.
היא עמדה על הצוק כאשר רגליה היחפות פוסעות לאט לאט בחול הרך
והחם.
כמו מלאכית היא נראיתה, שברירית... כמו ציפור שזקוקה לחופש.
עינייה הכחולות האירו את עורה החיוור וידייה נפרשו כלפיי מטה.
שמלתה הלבנה הייתה חשופה מעט, והדגישה את יופייה ואת מראה
המלאכית שלה.
היא עמדה על הצוק וחלמה על עולם אחר... ומשפחה אחרת, ואנשים
אחרים.
רגליה כבר להטו מחום. 'כן' היא גמרה בליבה והתקדמה עוד יותר.
ואז כציפור היה קפצה מהצוק ופרשה את כנפייה הלבנות ועפה,
לעולם אחר, למשפחה אחרת ואנשים אחרים

3.
"לאונדרו, לאודרנו..." שמעתי קול קורא בשמי.
ידעתי מיד, זו היא אנה.
"לאונדרו תתעורר" קול פעמוניה של אנה
העלה חיוך על שפתיי.
"מה קרה?" שאלתי, מסונוור מיופיה המרהיב.
"שוב נרדמת לאונדרו" היא אמרה בטון מאוכזב.
"סליחה אנה" אמרתי והיא הלכה.
'אנה הוו אנה... הלוואי והיית שלי... את גורמת לליבי לנתר
משמחה, את גורמת לגופי להשתגע בכל פעם שאת נוגעת בי בטעות, את
גורמת לי צמרמורות עם קול פעמונייך הנפלא, הוו אנה, אך זוהי
אהבה אסורה, אהבה חסרת סיכוי...' חשבתי לעצמי והשפלתי מבטי
לכיוון שולחני.
לאנה תמיד יש שיער אסוף בקוקו מסודר, תמיד היא הולכת עם שמלות
פרחוניות בקיץ, ובחורף עם מעילים אופנתיים, לאנה יש גזרה
דקיקה, אנה נראית כמו בובת חרסינה, כ"כ זעירה ושברירית.
אך לאונרדו יודע שזו היא אהבה אסורה.
לפתע צלצול הפעמון קטע את מחשבותיו של לאונדרו וקולה הערב של
אנה אמר:
"תלמידים, לא לשכוח להכין למחר את השיעורים"


4.
היא לקחה את הדובי הקטן וזרקה אותו.
היא הטיחה אותו בקיר, כאילו שהוא אשם בכל.
היא זרקה אותו שוב ודרכה עליו בעוד דמעות קטנות זולגות במורד
לחייה.
היא פרקה את כל הכעס והעצב שהצטבר אצלה.
'מה אני עושה?' היא חשבה לעצמה ולקחה את הדובי.
הוא היה מקומט וקרוע.
'אני מצטערת... אני כ"כ מצטערת...' היא חשבה וחיבקה את הדובי.
לפתע היא הרחיקה אותו ממנה: 'לא! אני לא יכולה לקבל אותך...'
הרי את הדובי הוא קנה לה.
היא אהבה אותו כ"כ. היא אהבה את הערבים על חוף הים, יחד
איתו... היא אהבה את החיבוקים והנשיקות... היא אהבה את
המחמאות ואת ההגנה שהוא סיפק לה.
היא הסתכלת על הלוח שהיה תלוי על הקיר, הלוח ובו כל המכתבים
והתמונות שלהם.
'למה?!' היא מיררה בכל פעם שקראה וקרעה את המכתבים הרומנטים
שגרמו לה צמרמורות נעימות..
לאחר שסיימה היא התיישבה על אדן החלון ובכתה.
שיערה העיקש סירב להסתדר והתבלגן כולו בדיוק בצורה שהוא
אהב...
היא קרעה את כל המכתבים, חוץ מאחד, היא לא ידעה למה, אבל היא
לא יכלה לקרוע אותו.
היא חיבקה את המכתב כאשר זכרונות עלו לפתע.. היא נזכרה כאשר
הוא אמר לה:
'אני לא אפגע בך בחיים, את כל מה שיש לי.. אני אוהב אותך',
היא נזכרה בנשיקות הנעימות שלו וגל חום נעים הציף את ליבה.
היא עמדה כעת על אדן החלון וזעקה: למה הלכת לי?? וקפצה
מהחלון. בדיוק כמו שעשה בדיוק לפני שבוע אהובה.
-לא אהבתי אותו-