אני יושב באותו בור עכברים כבר 30 שנה.
יושב על אותם כיסאות פלסטיק מכופפים שהיו לבנים פעם.
קציצת בשר טחון נוטפת שאריות דם מביטה בי מתוך הצלחת במבט
עגל.
תוקע עוד חתיכה מהקציצה לפה, מצטמרר לרגע, ושוטף את החלחלה
בבירה. בהיינקן צהוב זוהר.
את הפחית הריקה משליך כמו הייתה חיה גוססת, לערימת פחיות
בפינת החדר, כמו עשרות חיים המוטלים בפינה אפלה.
עכבר שיכור נבהל ומתעורר להבזק של הכרה, מגלגל עצמו לצידו
השני של החדר.
"חצי מערימת הפחיות הריקות האלו היא שלי", חושב לעצמי ומשחרר
גרפס בריח ריקבון.
מונצ'ה, בעל המקום, יושב בשולחן מימין. לובש את אותה גופייה
לבנה, ספוגה בזעה חמצמצה, מסומנת בכתם של קטשופ מעל הכרס.
פרצוף תחת אדום. תוקע בדיחה של חמור באורווה שבנה לעצמו.
ואשתו עם שדיים שני שקי קמח, מתרוצצת מסביב, מגישה עוד מנה של
צ'יפס עבש.
ורק את יושבת שם בצד. יפה כמו תמיד בערימת הסחבות שלך.
יפה ומחייכת חיוך נבוך מבין שערות שלא נחפפו מזה זמן רב.
מסתירה מעט את פנייך הענוגות באפלה מסתורית. מרוחקת מהכל.
אם רק היית רוצה, הייתי נותן לך ערימה של פחיות בירה ריקות.
אם רק היית רוצה.