הייתי מחוייך להשתקפות של פניי על מתכת של דלתות המעלית, ידעתי
שעכשיו אני, לפחות, חמש דקות לפניה. בזמן שהיא תחכה שהמעלית
תחזור, או שתחליט לדלג במורד המדרגות במטרה לתפוס אותי, אני
כבר אצא. אני אהיה שני צעדים אחרי המדרכה כשהיא תהיה שני צעדים
עליה. אני אסגור את דלת המונית כשהיא רק תפתח אותה. אני לא
מזלזל בה, היא לא תרדוף אחריי. היא תיתן לי ללכת, לא כי היא
רוצה, כי אין לה ברירה. בדקות האלה שירדתי במעלית היא כבר
דמיינה אותי בחצי דרך, היא כבר ויתרה.
אני לא אומר שהיא הייתה אמורה לוותר, או שרציתי שתוותר - אבל
ציפיתי את זה, ואולי זאת אחת מהסיבות שלא עשיתי את זה מקודם,
לא העזתי לראות את הפנים שלה מתחבאות יותר ויותר על ידי דלתות
המעלית ופניי מופיעות במקומן,לבד. לא הייתי מחייך אילו הייתי
עושה את זה כמה ימים קודם, או אפילו כמה שעות. זה היה רגע שיא,
רגע של חוסר נשימה, חניקה. כמעט אורגזמה, אפילו קצת התחרטתי
שלא יכולתי להצית לעצמי סיגריה. הספונטאניות של ההחלטה גרמה לה
להראות חכמה, צודקת, במקום. אולי מחר בבוקר כשאתעורר בלי הריח
שלה על אצבעותיי אתחרט, אבל עד אז אהיה רחוק ממה שהיה קרוב
פעם.
אני חושב שגם היא חייכה, כשראתה אותי נעלם, אולי אפילו נשפה
הכול החוצה, נשפה את האוויר, את הטעם של הנשיקה האחרונה, את
הריח של הזיעה, את הקול שזמזם לה עד שנרדמה. אולי עמדה שם עד
שיצאתי מהבניין, לדעת שהלכתי, כמו וידוא הריגה. אולי הביטה
בגבי מהחלון בזמן שנשענתי למונית. ואולי נעלה את הדלת אחריה
וראתה טלוויזיה, את ערוץ החיים הטובים.  


לא הייתי אומר שהיה לי קשה, אבל קושי זה דבר יחסי.