היא חיה בפרברים, כך כולם אומרים.
חיים טובים, מספקים.
אך הם אינם יודעים
כשאר אין איש בנמצא
היא בוכה.
מתייפחת ומרטיבה את הבגדים, המיטה
עד שמצלצל השעון ארבע פעמים להורות על 4 לפנות בוקר
להזהיר שאמא חוזרת מהמשמרת הכפולה
להזכיר שאבא, כרגיל, לא בסביבה.
אמא נכנסת בשקט בשקט לחדרה
מורידה מראשה את השמיכה ונותנת נשיקת לילה טוב
"כמו שעושים לנסיכות באגדות".
למחרת היא קמה ולובשת שמלה תכולה ונעליים לבנות
קושרת סרט בשיערה ומחייכת כמו בתמונה.
רק אני רואה שהעיניים כבויות
שהלב בוכה בהסוואה של צחוק
ושהיא, פשוט מקסימה.
כי אף אחד לא שם לב.
משום שאין כל דרך להסתכל על ריק
אבל אני יודעת, כי אני שומעת
בלילה מאוחר כשהיא חושבת שאין אף אחד
אני צופה בה כשהיא כל כך עצובה...
ולמחרת כרגיל היא תשחק עם חברות
ותתן לאמא נשיקת בוקר טוב
ותברך את אבא בברוך הבא
כשהיא יודעת, שהוא מתעסק עם המזכירה.
היא לא אמרה מילה אבל אני יודעת...
אמא קורעת את התחת בעבודה,
אבא משחק עם המזכירה
והיא, פשוט נסיכה.
לבד, ללא איש לחלוק את הסוד
היא מתרוקנת מבפנים ונעלמת
ואף אחד לא שם לב...
רק אני
וזה לא עוזר.
הנסיכה הקטנה כבר לא נסיכה
היא אשה
ואמא - היא הכל בשבילה!