היא דורכת עליי,
מעבירה אליי את כל הזבל והרוע שבה.
גורמת לי להאמין שאני מקורם,
גורמת לי לקחת מעצמה את כל האשמה
וככה היא הופכת אותי לאשמה.

ואין מה לעשות,
אני הסיוט הכי גדול שלה.
היא רואה בי הסיבה למעשייה הנוראיים, להתנהגותה המחפירה,
אך אני גם הברכה הכי גדולה שיש לה
כיוון שהיא משליכה עליי את האחריות למעשייה,
וכך יוצא שאני האשמה.

ומשום מה אני לא מצליחה לעמוד מולה,
לא מצליחה להבין ולקבל שזו בעיה שלה.
אני לא מצליחה לראות שהיא בעצם קורבן של עצמה,
שהיא המסכנה,
שאין לה מה לעשות עם עצמה,
ושהיא אינה יודעת להתמודד עם עצמה.

אני לא מצליחה להתנתק ממנה.
אני לוקחת על עצמי את כל האשמה,
יושבת עם עיניים מכוסות בדמעות ומנסה לשפוך החוצה את הכאב שלי,
את האשמה שהיא הכניסה אל תוכי.

היא עיוורת אליי,
עיוורת לעצמה.
היא לא רואה מה היא עושה,
איך היא משליכה עצמה עליי.
אומרת: "אני נוראית, ככל שתהיה עצמאית יותר אפגע בך פחות".
אני שומעת את הדברים וישר מרגישה רע,
מרגישה אשמה על כך שהאמנתי בה מספיק בכדי שהיא תוכל לאכזב
אותי.

אני רואה את המניפולציה,
כיצד היא מתקרבת אליי.
ובמקום לעמוד מולה ולהסיתה מדרכי
אני מאמצת אותה אל לבי,
כואבת את האשמה שכלל לא שלי.
מתחילה לשונא את עצמי,
ושוב לוקחת ממנה אחריות, ולוקחת ממנה את האשמה.