עוצמת עיניים. איפה אני? איפה הוא? הכל קרה כל כך מהר.
אני פותחת את העיניים, לגלות שאני לבד.
אני מחפשת משהו שיזכיר לי שזה היה אמיתי.
הוא השאיר אצלי בושם גמור שלו, הריח שלו מציף לי את האף ואת
העיניים. הדמעות הן הדבר היחיד שאני מרגישה.
מה עכשיו? נשכבת על המיטה הגדולה הזאת, הוא אף פעם לא ישכב
לידי פה שוב? אני לא אטבע בעיניים המדהימות שלו שוב? הוא אף
פעם לא ינשק אותי שוב? לא יקרא לי "קטנה" יותר? לא ידגדג אותי
עד בכי ויתגרה בי עד מכות? העיניים נודדות בחדר ונעצרות על
התמונה שהוא צייר לי. הדמעות שהזרימה שלהן נחלשה בינתיים
צוברות תאוצה ומטשטשות את הכל.
אני מתהפכת ושוכבת על הבטן, הפנים עמוק בתוך הכרית, קשה לנשום,
קשה לחשוב, קשה לדמיין, קשה לחיות אחריך.
מה עכשיו?
אני קמה ויוצאת החוצה, יושבת על מדרגה ליד הדלת. רק אני
והדמעות. נזכרת איך חיכיתי לך בתחנת האוטובוס הקטנה ההיא, בצד
השני של העולם, איך חיבקת אותי, איך אהבת אותי. נזכרת איך
היינו עם עוד אנשים, והרגשתי, שאף אחד מהם לא אוהב כמונו, לא
טוב כמונו, איך היינו רק שנינו אז, באגם ההוא, שקראתי לו שלנו.
ברגעים כל כך יפים, שניראה שעבר נצח מאז שהם קרו, ובעצם עברו
פחות מחודשיים. איפה האיש ההוא, שכל כך אהב אותי, כל כך לא
מזמן?
הרוח מיבשת לי את הדמעות אבל הנשימה שלי לא סדירה, גם הלב.
אני אבודה. מחפשת משהו אחר לחשוב עליו. מנסה לדבר עם מישהו על
זה, אבל מרוב משיכות באף ונשימות היסטריות אני מנתקת, במילא אי
אפשר להבין אותי.
איך מסבירים למישהו שהעולם שלך התנפץ? שהלב שלך מת? שכל מה
שהאמנת בו ניגמר?
אני לא מצליחה להתמקד בכלום, כל דבר מזכיר לי אותו.
אני נכנעת לדמעות, מתיישבת על הרצפה באמצע החדר ונותנת לבכי
להשתלט עלי, הגוף שלי מפרפר, הנשימה עצורה, הלב שבור,
והמחשבות... איתך.