פעם היה חתול אחד, חתול שחור עם כתם לבן מאחורי האוזן הימנית,
אבל זה לא מה שעניין את שאר האנשים בעולם ובשכונה, החתול סבל
קשות כל חייו בגלל שהכתם הלבן לא נראה לעיני הציבור.
בגלל האמונות הטפלות או האובססיה לירוק שלוש פעמים כשרואים
חתול שחור, תמיד ירקו עליו, אבל אנשי האובססיות פיתחו לעצמם
עוד ועוד שלבים מתקדמים של היריקות, למשל לזרוק עליו שלוש
פעמים אבן, להשפריץ עליו מים, אקונומיקה או לנסות לצבוע אותו
בסיד כדי שחס וחלילה לא יהיה חתול שחור (בנוסף לבריחה התמידית
מתאילנדים ומבעלי דוכני שווארמה מדרום העיר).
לא פעם החתול, ששמו אגב יבגני (בני האדם לא יודעים ששמו יבגני
כי הם לא דוברים את אותה השפה), חשב לעצמו - מתי החל כל
העניין הזה עם השנאה לחתולים שחורים?
באיזו מאה או אלף? ולמה לעזאזל? כנראה שהיה צירוף מקרים מדהים
של דברים רעים שקרו בכל מיני מקומות שאליהם נקלע במקרה חתול
שחור.
שאלה נוספת שעניינה את יבגני הייתה השאלה אם יש אלוהים. יבגני
ידע שיש, יבגני ידע שיש אבל כל כך לא הבין למה אלוהים החביא
לו כתם לבן מאחורי האוזן ולא באמצע הפנים.
ליבגני, שגופו כבר היה מכוסה בצלקות מאבנים ונפשו שסועה עוד
הרבה יותר, החל להימאס והוא החליט להתאבד, רק כדי שיוכל לעמוד
מול האלוהים ולשאול אותו את השאלה הכי חשובה: למה?
יבגני עלה על גג הבניין ברח' פרישמן 42, שם התגורר, עמד על
הכרכוב וחשב את מחשבותיו האחרונות.
"מה נראה לך שאתה עושה?" שמע מאחוריו קול מחוספס בשפה חצי
מובנת וראה בולדוג ענק עומד מאחוריו. שפות החתולים והכלבים
דומות אבל לא לגמרי, כך שהם הבינו אחד את השני כמו פורטוגזי
וספרדי או רומני ובולגרי.
"אני מתאבד", ענה יבגני במבטא חתולי שמן.
"שמע, אני אמור לאכול אותך חי עכשיו לפי שרשרת המזון אבל
כנראה שאני כאן להציל אותך."
"שום להציל, שום בטיח", אמר יבגני, "אני את תפקידי עשיתי פה."
"מה היה התפקיד שלך?" שאל הכלב.
"התפקיד שלי היה להיות החתול השחור של השכונה, למרות שאני לא,
יש לי כתם לבן מאחורי האוזן, רואה?"
"נו, מה רע?" שאל הכלב.
"מה רע? כולם חושבים שאני חתול שחור, זורקים עליי אבנים,
ירקות, מקלות כביסה, קופסאות שימורים ומילא קופסאות שימורים,
זורקים לוף."
"נו, מה רע בלוף? איפה היית בצבא?" שאל הכלב.
"איזה צבא? אני חתול אני אומר לך, חתול שחור."
"נו, אני כלב והייתי בצבא."
"מה צבא?"
"הייתי עם הכלבנים."
"רגע, אתה לא רסקולניקוב?" שאל יבגני.
"כן, זה אני."
לרגע אחד שכח יבגני שהוא רוצה להתאבד וכמעט מת מפחד. צבע
פרוותו הלבין כאילו שחה באקונומיקה.
רסקולניקוב האיום היה ידוע בשכונה לאחר שרצח את פנחס, חתול
ג'ינג'י סימפטי שיצא לטייל ערב אחד ומאז נעלמו עקבותיו. פנחס
היה בחור טוב, בעצם הוא היה חתול טוב.
"עם מי הכבוד?" שאל רסקולניקוב.
"יב, יבגג, יבגני", גמגם יבגני, "אתה רצחת את פנחס, אתה!"
"תשמע, הייתי אז צעיר, עבר הרבה זמן, בערך 14 שנות כלב, ומאז
אני עושה מעשים טובים כדי לשכוח לעצמי."
"איזה אינטרס יש לך להציל אותי?"
"כל טמבל כמוך שאני מציל, גורם לי לחשוב שפנחס מסתכל עליי
מלמעלה. חוץ מזה, תראה איזה אידיוט אתה, כל כך הרבה יש עם כתם
שחור בחיים שלהם, לך יש כתם לבן."
"יש לך בעל בית?" שאל רסקולניקוב.
"כן."
"איך קוראים לו?"
"זיגפריד."
"מה זה השם הזה?" צחק רסקולניקוב. "תגיד, אתה מאמין באלוהים?"
שאל.
"בטח, אני יהודי."
"ואללה, חתול יהודי, מה, אתה הולך לבית כנסת?"
"פעם הייתי הולך, אבל הילדים שם זורקים עליי אבנים."
"אני אתאיסט, יעני, אין לי אלוהים. עכשיו תקשיב טוב טוב,
השבוע, אתה צמוד אליי, מי שנוגע בך - יש לו עסק איתי, אתה לא
זז ממני מטר", קבע רסקולניקוב, וכך היה.
בהתחלה הרבה מילדי השכונה ננגסו אבל אחרי שבוע מעמדו של יבגני
השתנה לחלוטין, היחס אליו הפך טוב ובמקום קופסאות לוף לראש
החל לקבל צלחות קוויאר, קערות שמנת ומיני תופינים.
ורסקולניקוב? רסקולניקוב זכה במקום של כבוד בגן העדן
האתאיסטי.
ומאיפה אני יודע את כל זה? יבגני סיפר לי אתמול, אמרתי לכם
שאני יודע לדבר עם חיות.