הבטת בי בעיניך הגדולות, הכחול הכהה הזה שתמיד כבש אותי מחדש..
מבט נדהם מהבשורה שנחתה עליך לפתע.
-"צריך לגמור את זה" אמרתי בשקט, משפילה מבטי.
לא היתה לך תגובה חד משמעית, לא ידעת מה לעשות עם עצמך, אבדת
בתוך הראש וחיפשת את המילים,ראו עליך.
כל כך כאב לי הלב באותו רגע, שהתבוננתי במבט החודר והפגוע, אבל
ידעתי שזה יהיה טוב בשביל שנינו.
אחרי הכל, עדיף שאני אגמול אותך ממני לפני שתיאלץ להגמל בעצמך.
זה בא לי באמצע החיים, בדיוק שהכל נראה כל כך ורוד ונפלא. זה
בא בפתאומיות והכניס פינה קודרת לחיי, מעולם לא הרגשתי את
המוות קרוב בצורה כזאת, ולא רציתי שאתה- בחור צעיר, רענן, נמרץ
ויפה תואר, תפסיד הכל בגללי ותיאלץ לבלות את שארית חייך בהחזקת
ידה של חברתך החולה בבית החולים.. לא רציתי להכניס אותך לעולם
הזה.
ואתה כמובן לא ידעת את הסיבה, וגם לא אמרתי לך.. למרות ששאלת,
ולמרות שראיתי דמעה קטנה בזווית העין.
לא רציתי שתדאג, ושתבטיח להשאר איתי למרות הכל.
מאז ומתמיד הייתי עצמאית, אני יכולה להסתדר גם בלעדייך.. אמנם
בקושי רב, אבל הייתי מתרגלת אני מניחה.
-"בבקשה, תסבירי לי מה קרה פתאום?" שאלת חנוק.
-"אל תבקש הסברים.. כלום לא קרה. אני פשוט מרגישה ש.."
-"וממה שאני מרגיש לא אכפת לך?? שנה וחצי אנחנו ביחד, ויש לי
רגש חזק, את לא יכולה פשוט לסיים את זה לפתע!".
בכי שוצף פרץ מעיניך.
-"דיי תקשיב.." ניגבתי לך את הדמעות "זה לא תלוי בי, זה
פשוט...",
לא יכולתי להגיד את זה. ידעתי שאני אחמיר את המצב, ואגרום לך
להשאר איתי לא רק מאהבה, אלא גם מדאגה ורחמנות.
"פשוט מה? אני רוצה לדעת את הסיבה. אני רוצה לתקן את מה שלא
בסדר. אני רוצה שתגידי לי הכל. שלא יהיו בינינו סודות, שכל
הקלפים יהיו מונחים על השולחן. את לא יודעת, תמרי, כמה תוכניות
יש לי לעתיד שלנו? את לא יכולה פשוט לסיים! אני.. אני אוהב
אותך.." אמרת בהיסוס, ובאותו רגע גם אני כבר לא יכולתי לעמוד
בזה ופרצתי בבכי.
אני יודעת, איתי שלי, אני יודעת כמה חלמת על זה.. אני יודעת
כמה חשבת על הבית שלנו, על הילדים שיהיו לנו, על החתונה.. איתי
זה כבר לא יכול לצאת לפועל, אבל אם לא נסיים את זה אתה תפסיד
את הכל גם עם אישה אחרת.
-"אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, והכל בסדר, מעולם לא קרה לי
משהו יותר טוב מהקשר שלנו. היה לנו קשר בריא כל כך, ויציב,
ונהנתי מכל רגע איתך. הבעיה היא לא בך, אהובי, אלא בי. אצלי
הבעיה.. אתה מבין, אהובי, אני..." לא הצלחתי לסיים את המשפט,
רגע של שתיקה.
-"את מה? תשתפי אותי, תגידי לי. אני יכול לעזור לך, בכל. תמיד"

-"אני חולה, איתי" השפלתי מבט בשנית.
שנינו נרגענו מהבכי הקולח. האוויר היה כל כך מתוח, שמעתי איך
הנשימה שלך מאיצה.
הרמת את סנטרי עם ידך, יישרת את מבטי, רצית לנצל את הדקות
האחרונות שלנו ביחד. הסתכלנו אחד לשני עמוק עמוק בעיניים, ולא
סטינו לצדדים לרגע.
והמבט שלך, שמעולם לא היה מפוחד כל כך, גרם לי לחשוב שוב אם
המחלה המטופשת הזאת שווה את זה. שווה את זה שאני אאבד את הדבר
הכי יקר לי אי פעם.. רציתי רק לחבק אותך, ושתלחש לי שהכל בסדר,
אבל ידעתי ששום דבר לא בסדר.. וכל מה שתגיד לא יעזור פה.
ראיתי במבטך האבוד איך כל תוכניותך יורדות לטמיון, כל מה
שייחלת לו מאז שהכרת אותי, לפני חמש שנים..
אז היינו נערי קיבוץ מאושרים, חסרי דאגות.
דקות אחדות לקח לך לעכל את הבשורה הקשה "אני אוהב אותך, תמר"
פלטת, וקמת.
עזבת את ידי ופסעת לאיטך לכיוון הדלת.
השארת אותי לבד, יושבת שם, נחנקת עם הדמעות ששוב איימו לפרוץ
החוצה..
הרגשת הבדידות הזאת חלחלה בי במהרה, תוך שניות, וידעתי שעכשיו
אני צריכה להתרגל לכך שאין איש לצידי, לרגע הצטערתי על הפרידה.
הצטערתי על זה שקראתי לך לבוא לדירה שלי פתאום בלילה של שבת
גשומה כזאת, על זה שקבעתי שאנחנו צריכים לדבר.
בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר ואין דרך חזרה, אתה הסתובבת ואמרת
"תמרי, שום מחלה לא תפריע לי להמשיך לאהוב אותך".
לעולם לא אשכח איך קרנת כשאמרת זאת. כאילו גזרת את דינך- אתה
נשאר איתי בטוב וברע ולא אכפת לך מה יהיה סופך.
כל כך שמחתי, לא היתה מאושרת ממני באותו רגע, הרגשתי שוב
מוגנת, שוב... מאוהבת.
המשכנו לנהל את מערכת היחסים שלנו כפי שהיתה תמיד, תוך התעלמות
מהשיחה העצובה הזאת.
שנה. שנה הצלחנו להתעלם מזה לחלוטין.. וזה היה כל כך טיפשי
מצידנו.
תמיד ידעתי שאין דבר יותר חזק מאהבה, מלבד המוות.

אני כל כך מתגעגעת אליך, איתי...