מוות ועוד מוות

מות שקורה לאחרים, שמרחיק את הכאב ממני

אבל מוות.

ואני לא מפסיק לחשוב על מכונית שראיתי לפני כמה ימים על הכביש.
בדרך לעוד יעד.

מכונית לבנה, פשוטה, עם סמל של חברת הייטק גדולה.

מכונית שבה היו גבר אישה וילד

בדרך חזרה מקניון או טיול משפחתי

אל ביתם שהוא כנראה דירה

ארבעה חדרים בשכונה ירוקה בקצה של עיר אפורה

חיים חיים חסרי צבע.

סוגדים לאלוהי הזעיר בורגנים.

ואני שבורח כל חיי, מכל סוג של שאיפה להיות דומה

ברחתי מהרכב שהיה לי, מההטבות

ברחתי מעולם שבו היו כל תקוותי

להיות כמוהם.



ורואה עצמי נוסע ברכב לבן

עם סמל של חברה,

אישה לידי, שיערה המטופח אינו מתנופף ברוח שאינה קיימת בקופסא
חסרת הרגש בה הם נוסעים.

הילד מאחורה במושב הבטיחות שעלה X שקלים מהתוצרת הכי טובה כי
אחרי הכול סבתא קנתה.

ואותי נוהג, חצי יד על ההגה, יד אחרת על החלון מתפתה להרגיש את
הרוח

שהייתה יכולה לבדר את שיערי, לתת לי תחושת הרפתקה,

והמגע הזה של הרוח  מספיק כדי לתת למחשבותיי העצמאיות, או מה
שנותר מהן, דרור לתור את שבילי המדבר הלא סלולים שבהם הייתי
רוצה להיות עכשיו

להרגיש את גבריותי המוגבלת על ידי עולם תאגידי

שבו הקופסא שבה אני נוהג

כמו הקופסא שבה אני חיי

כמו הקופסא שאותה אני מזיין

נראית אותו הדבר

ורק איזה טחור שיש לפעמים

מוציא דם באסלה

וצובע את חיי

ואני נאחז בו

ברגע הממשות האחרון שעוד נותר.



אך לא אני עוצר עצמי

ברחתי

ברחי אל עבר עולם טוב יותר

אל עבר עיר הריגושים הבלתי נדלים

שבה אני לרוב מתחבא בחדרי

אך לפחות מתנחם בגיאוגרפיה הזרה.

ובעובדה כי ברחתי מהזעיר בורגנות המשוכפלת



וקצת מרקסיזם עולה לי לראש

כדי להשלים את תמונת האינדיבידואל שעולה לי על עצמי בראשי

ואני טוען בכל תוקף

בעיקר לעצמי

שכולם משועתקים, מבנים שנבנים מחדש, בצורה קצת שונה

אך תמיד אותו הדבר



והמילים הללו שאין בהן כל חדש

גורמות לי להיזכר שאני הוא המשועתק,

ושאין יותר גרוע

מהזעיר בורגני הבורח מעצמו

מהאינדיבידואל אשר מכריז על עצמו ככזה

מהגיבור שחייו לעולם לא יצאו מראשו.

וכך במחשבה על מוות פתחתי

ובה אסיים

כי אני הוא המשועתק

אני הוא האשליה העצמית הנהרסת ונבנית

מתה כל פעם מחדש

אך נוצרת במראית קודמתה

שוב ושוב ושוב



לעולם לא תתפסו אותי

אמשיך לברוח

אמשיך לרוץ

לעולם לא להיות האני שהשארתי

במכונית החברה.