אשה קטנה,
אל מול חלון,
מביטה אל השמיים,
מביטה אל אותו מקור עליון.
הוא לא שב,
ולא חזר,
אותה הותיר לבד.
אותו הלילה-שקט-רוגע,
שבישר רעות,
שלה...הוא כבר הודיע על הבאות.
צלצול נשמע,
דפיקה בדלת,
איש במדים..
אך זהו לא בנה.
כאב חודר,
כאב פוצח,
נשמה פגועה
וגוף צווח.
אם ללא ילד,
אם ללא בן,
אם אך כבר אל אמא,
אם יתומה מצאצא.
המכה חודרת,
היא כבר מבינה,
כל עולמה אבד לה,
כל מטרה.
אנשים אומרים לה,
"הזמן ירפא הכל"
אך הזמן לא ישיב לה,
את בנה הקטון.
שנים עברו,
והיא עוד שם,
מחכה ליד הדלת
שיחזור ויגיד שהכל היה בדיחה.
או שיאמר,
שלום ויפרד,
לפני שלא תוכל עוד לראותו.
השעון ממשיך לתקתק,
הזמן ממשיך לנוע.
והיא באותה הנקודה.
היא כבר מתה,
יחד עם בנה.
הם לא התאחדו,
ולא שבו להיות יחדיו,
הם נפרדו-
וכל זכר כבר לא נותר.