דודי / אושרה אלפסי


לדוד סימו זכרונו לברכה



"אוי תעזבי אותי בשקט אני לא צריכה עזרה של אף אחד, כל שבת
אותו סיפור!" קראה אימי בכעס, תוך שהיא עורכת את שולחן השבת.
כל צלחת במקומה, כל מזלג מצוחצח בידיוק תשע פעמים, צלוחיות
הסלטים מסודרות כמו חיילים למסדר כשמעגל שמן עוטף כל אחת
מחתיכות החצילים המרובעות, הגזר הכתום טובע בטיפות האדומות של
הפלפל החריף, והלחם שאפתה מכוסה במפית הלבן הדהוי.
ובאמת כל שבת אותו סיפור.
מיום שנפטר השתנו עיניה, כילדה חשבתי שהדמעות שלא פסקו לרדת
מהן, מטשטשות את מבטה אך גם כשיבשו לא חזרו להיות כשהיו.
"אולי בכל זאת רק בהגשה?", שאלתי, ולא ציפיתי לתשובה.
סמי עדיין לא הגיע והמתח לקראת האטרקציה הצפויה שלו היה, כך
נדמה, ממותן מתמיד. אולי הפכנו אדישים אליו, חשבתי לעצמי. צחי
אמר לי פעם, שאסור להם לסלוח לו על הכל, שהם עושים לו
עוול...אבל זה היה הרבה ליפני שנישאנו, הרבה לפני שהבין שבבית
הזה לא סולחים על כלום, פשוט נגמר להם הכח. וסמי, סמי נולד
אחריו.
אורי שלי ניגש לשולחן, סוקר את הכיסאות כאילו בוחר את ייעודו,
אחר כך כנראה שניסה להתיישב, מזלי שאביו מספיק מיומן, מפני
שלפני שהבנתי מה כמעט קרה צחי כבר עט עליו והרחיקו.

ישבנו בסלון וחיכינו, נזכרתי בילדותי הלא ממש רחוקה, והחלתי
שוב את הספירה לאחור, מאה עשרים ושבעה פריטים מרגע שמתיישבים
בסלון ועד כניסתו של אבא מבית הכנסת.
מסתבר שהתבגרתי ושקצבי הואט כי כשהגעתי לשבע דניאלה כבר נישקה
את אבא בפתח הבית ולחישות ה"שבת שלום" הדהדו באזני.
סמי עדיין לא הגיע.
מצאתי את עצמי מהמרת ביני לביני מי יהיה הראשון שיאמר משהו.
כאשר היינו ישובים סביב השולחן, שמתי לב פתאום שהכסא שלו בולט
הרבה פחות לנוכח הכסא הריק של סמי.  שתקנו.
אימא ניגשה למטבח והחלה להעמיס את המגש הסגול בקציצות ופטריות,
שום דבר לא יפריע לקצב שלה אפילו לא סמי.
הבטתי בה ברחמים, איך היא ממלאה את קערת הדגים ברוטב סמיך,
יודעת שלכמות אין שום קשר למציאות יודעת שעם צאת השבת, תמלא את
פחי האשפה במיטב יצירותיה ותבדיל בין קודש לחול.
סמי התפרץ פנימה, רטוב כולו מן הגשם, מחויך והזוי נכנס לחדרו.
כשחזר אלינו,  לא נותר על השולחן אפילו  חלל אחד זעיר  שיעיד
שהייתה פה פעם,  מפה לבנה.
הוא החל לצחוק בקולי קולות, אנחנו שתקנו.
עם הצעקה הראשונה החלתי לספור, תמונות, מגשים, קציצות,
אצבעות...שומעת לא שומעת את צחוקו וקריאותיו "איך לא נמאס לכם?
כולכם מטורפים אתם לא מבינים? מה לקחתם הפעם משפחתי היקרה?
הזרקתם מצוות? הרחתם מעשים טובים? עישנתם תורה או אולי גלגלתם
כיבוד אב ואם?"
אנחנו עדיין שתקנו.
סמי התיישב  והחל לאכול.
אחרי שנדמה היה שהשקט חזר, נעץ בה עיניים הזויות ולחש לה:"
תגישי לו קציצה, הבשר הזה קצת קשה לו, את יודעת, שם, רק
השיניים נדפקות עם הגיל"
השקט היה מוזר, למרות שהייתה תחושה של הדרגתיות, אני ידעתי
שרעש הכלים פסק  תוך שניות.
"נזוזה?" שאל צחי "הילד, עייף" התנצל.
"כן, נזוזה" עניתי ונשארתי לשבת.
בנסיעה הביתה עיני נעצמו, לפתע חשתי את הכסא שלי מתנתק ועולה
מעלה, מעלה אל השמיים  ראיתי איך כולם נעלמים מאחורי כדורים
סגלגלים ואני מרחפת מעלה מעלה בתוך הכסא שלו, ושם מעל ענני צמר
גפן לבנים ראיתי אותו.
חיבקתי אותו והוא נעלם, זרקתי ידי והוא הופיע שוב, מחייך כמו
פעם.
הבטתי לתוך עיניו וגיליתי שאנו מדברים, מן דיבור פנימי, ללא
קול וללא מגע, שאלתי אותו מה יהיה והוא לא ענה רק מלמל משהו על
כך שאסור היה להם להפרד.

שמונה חודשים חלפו, שמונה חודשים ארוכים ושקטים, רחוקים
ורגועים.
אימא הועברה למוסד, אבא מכר את הבית.
מלבד כמה רהיטים שדניאלה לקחה נמסרה התכולה לארגון גמ"ח.
ואני, אני קראתי לו דודי.