לא לכולנו יש מזל... אנחנו יורקים אחרי חתול שחור, לא עוברים
מתחת לסולם והולכים לזקנות צועניות כדי שיקראו לנו בקפה. מה
לעשות, אם נודה בזה, אפילו אלו מאיתנו שהכי מאמינים במדע
ובעובדות מדויקות לא יתחילו ניסוי בלי תפילה קטנה שהפעם זה
יצליח... ("הלוואי, הלוואי שE=MC2-", אלברט איינשטיין)

מרגוליס היה מאלו שאין להם את זה... היינו חברים המון שנים
ואין מה לעשות, הוא ארגנטינאי מטורף, הוא מכין אסאדו כמו
גדול, אבל מזל ללא ספק לא היה הצד החזק שלו...
הוא מהאנשים האלו שתמיד כשכל הכיתה מרעישה הם בשקט ועדיין
המורה מעיפה אותם החוצה... או שאם ישחקו בינגו במסיבות כיתה
תמיד יגלו בסוף ששכחו להכין פתק עם אחד המספרים שהם צריכים...
אלו שהזכייה היחידה בחיים שלהם היא בגירודים של הבורגר-ראנץ'
וגם אז הם שכחו את הכרטיס בג'ינס ואמא כיבסה להם אותו...

התגייסנו פחות או יותר באותו זמן... רצינו כולנו לקרבי אבל
המאבחנת הפסיכוטכנית החליטה שלמרגוליס יש נטייה להתאבדות
ושלחה אותו לשרת בבסיס תובלה ליד הבית... מסתבר שעדיף לשים לב
מה אתה לובש לאבחון ולא לבוא עם חולצה של קורט קוביין...
מטירונות בצנחנים היינו יוצאים יותר סופ"ש ממנו, רק כדי לבקר
אותו בבסיס. "אני לא יודע איך נשארתי עוד שבת, תמיד אני יוצא
בהגרלה...", שם שיבצו אותו בתחילה כנהג ואז נזכרו שיש לו סעיף
נפשי, שללו לו את הרישיון ושלחו אותו לעבוד... כמובן,
בנשקייה...

מרגוליס לקח הכל יחסית בקלות ותמיד הסתכל על הדברים כמו על
צירוף מקרים נדיר... ליתר ביטחון כשהיינו הולכים יחד השתדלתי
לתפוס מרחק ממנו, כי אי אפשר לדעת מתי ייפול איזה עציץ מקומה
חמישית למטה... כשהיינו מדברים על זה הוא תמיד צחק ואמר שזה
לא מזיז לו ושממני, היעני מדען, הוא מצפה ליותר מזה.

אחרי השחרור מרגוליס היגר לאילת ושם הפך מדריך צלילה. כשהייתי
בא לאילת מדי פעם בדקתי אם המזל שלו השתנה. אחרי 22-1 לטובתי
בשש-בש הבנתי שכלום לא השתנה. לי זה לא ממש הפריע ולו נראה
שזה גם לא ממש מפריע. כנראה שאם אדם נולד עם מזל מסוים הוא
מתרגל אליו. תמיד הייתי מהרהר אם הוא בעצם הילד של שרי אריסון
והיה אמור להיות מיליונר אלמלא אחת האחיות התבלבלה והחליפה
אותו בלידה...

כמה שנים אחר כך שנינו סטודנטים בבאר-שבע... מרגוליס לומד
ארכיאולוגיה ואני מדעי החיים. בקיץ של שנה א' ללימודים ירדנו
לאילת יחד, לצלול. תמיד היו לנו צלילות טובות יחד. לא שהיינו
רואים דברים מיוחדים אבל תמיד עשינו שטויות כדי לשעשע את
עצמנו. ככל שהתבגרנו והפרחות מסביב נראו פחות אטרקטיביות,
בילינו חלק גדול יותר מהזמן מתחת למים... יומיים של צלילות
טובות הסתיימו, ובלילה האחרון, מרגוליס שכנע אותי לעשות עוד
צלילה אחת לפני שהולכים... אז צללנו...

לילה, לקחנו פנסים ונכנסנו למים. רצינו לצלול לספינה הטבועה
של חיל הים. מרגוליס שהיה מדריך צלילה ידע את הדרך מתוך שינה,
ולמעשה חלק מהדרך לא הייתי בטוח בכלל אם הוא באמת ער...
לאחר כמה דקות הוא מצא תמנון והפנה את תשומת לבי. התחלנו
לשחות אחריו, תוך שהוא בורח מאיתנו ואנחנו מנסים לקבל תמונה
מקרוב... בשלב מסוים סימנתי למרגוליס שירד מהתמנון ונחזור
לספינה אבל הוא היה ממש משועשע והחליט להמשיך לשחות אחריו...
עוד חמש דקות עברו והתמנון נראה שהתייאש ועשה פנייה של 180
מעלות והחל לשחות לכיווננו, ויחד איתו כל הדגים מסביב...
אני מביט לפנים ולא רואה כלום... לא ים, לא דגים, לא אלמוגים,
חושך...

ואז זה קרה... מערבולת ענקית סחפה אותי ואת מרגוליס. כמו
חוטיני במכונת כביסה, לא היה טעם להתנגד... נזכרתי בחדווה
בהמבורגר שאכלתי כמה שעות לפני זה על הטיילת, קצת לפני
שהחזרתי אותו לים... הרעש של המים היה עצום, והרגשתי כמו בתוך
סופת הוריקן קטנה רק בתוך הים (אני מניח כי מעולם לא פגשתי
הוריקן מקרוב על אמת...). כמה דקות במעגלים והסערה הקטנה
שככה...
אני רואה את מרגוליס נותן כמה מכות לפנס... ויהי אור... לזה
לא הייתי מוכן... אנחנו צוללים בתוך מים בעומק של כמה מטרים
בודדים... והקרקעית בצבע ורוד... קצת שפת סימנים במים (אף פעם
לא הבנו אחד את השני מחוץ למים, אז מה הסיכוי שנתקשר טוב בשפת
סימנים?) לא עזרה והחלטנו לעלות לפני המים. גם שם הדברים נראו
לא ברורים... השמיים נעלמו ובמקומם ורוד בכל מקום, עם קשתות
לבנות... דמיינתי את סוף העולם ואז הסתכלתי על מרגוליס שגם
נראה אבוד... החלטנו לעלות על משהו שנראה כמו מצוף ולחשוב.
מרגוליס ביקש שאתן לו אגרוף לראות אם הוא חי... האמת, לא יודע
אם זו ממש שיטה טובה לבדיקה, אבל על הקטע שרדפנו אחרי התמנון
גם אחרי שכל תושבי הים שחו בכיוון ההפוך... הגיע לו! אחרי
שסיים להתלונן על זה שהאגרוף כאב, מרגוליס קבע חד משמעית
שאנחנו בחיים. עכשיו השאלה הייתה איפה לעזאזל אנחנו...? לקח
לי קצת זמן ואז, אחרי שהתחילו קולות מעצבנים כמו סירנה שפעם
נזכרתי שאיזה מישהו ניסה למכור לי בקסטה הבנתי... אנחנו בתוך
לווייתן...

מרגוליס הסתכל עליי במבט חושש... מבט מסכן כזה, כמו שהיה לו
כשהיינו קטנים והוא קיבל מכתב מהמורה הביתה... "לא אכפת לי מה
תגיד..." הוא אמר, "רק אל תגיד אמרתי לך...".
עדיין מסרב להאמין שאני בתוך הלווייתן לא נראה לי סביר להגיד:
"אמרתי לך שלווייתן יבלע אותנו", אז פשוט שתקתי. עשר דקות
תמימות של שתיקה חלפו ואחריהם החלטנו לחפש יציאה... קבענו
להתפצל ולהיפגש שוב תוך חצי שעה ליד המצוף...

חצי שעה מאוחר יותר נפגשנו שוב. אני מגיע למצוף ורואה אותו
בוהה במה שנראה שהיה הצלעות של הלוויתן. "נו, אז מה מצאת?"
אני שואל. "תקשיב, אתה רואה את החתיכה הזאת כאן, צלע נקייה,
קצת שומן, תן לי עשר דקות ואני מריץ לנו פה אסאדו מטורף..."
תמיד הוא דיבר בהתלהבות כשהוא דיבר על בשר... אין מה להגיד,
הגנים הארגנטינאים עובדים גם מתחת לים... איזה מזל שעוף לא
יכול להיכנס לתוכך ואז לחשוב על לאכול אותך מבפנים... "למה
לפינוקיו היה את בלה ולי יש אותך?" שאלתי בייאוש. "זה כי
פינוקיו היה כוסון-על ובחורות וברווזות צהובות נמשכו אליו כמו
למגנט, ואתה לעומת זאת...". הוא המשיך להסביר אבל לא היה לי
כוח להקשיב... ישבתי ורק בהיתי בתנועות ידיים... סרט אילם...
ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה ראו לווייתן באילת. פתאום הוא
קטע לי את חוט המחשבה: "בא לך לשחק משהו?". לאחר שנייה של
מחשבה על האלטרנטיבות, הסכמתי.

מסתבר שאין הרבה דברים שזוג גברים הומופוביים יכולים לעשות
יחד בתוך בטן של לווייתן...
אחרי משחק תופסת קצר, ארץ-עיר בעל-פה שהיה חסר תועלת, מרגוליס
אמר שכל אחד יגיד מה הוא היה לוקח איתו אם היה נתקע על אי
בודד... מדברים על טקט... לאחר שסיכמנו מה היינו לוקחים לאי
בודד (אנג'לינה ג'ולי, מה, לא ברור...?) ישבנו שוב עייפים אך
מבודחים על המצוף... "אתה מודע לזה שהמזל הנאחס שלך הביא
אותנו לכאן", אמרתי חצי בצחוק. "מה פתאום, אתה עוד מזמן החלטת
שכל דבר נאחס שקורה לנו יחד זאת אשמת המזל שלי, מאיפה לנו
לדעת שזה לא אתה?" "אולי יש משהו במה שאתה אומר..." התחלתי
להרהר בעניין תוך שאני בוהה בצלעות הלווייתן. "איזה מזל אתה
בכלל?" שאלתי. "אני? מזל דגים..." מרגוליס השיב ושתיקה מלאה
באסימונים שנופלים ירדה על בטן הלווייתן.

"אנחנו חייבים למצוא דרך לצאת מפה", התחלתי להרגיש מעט
קלסטרופובי... "קודם כל נמצא משהו לאכול..." שלוש שעות ישבנו
על המצוף וניסינו לדוג משהו עם קרש וחוט מאולתר שמצאנו וכל מה
הצלחנו למצוא הוא פחית שימורים... "לא נורא, יש עוד הרבה דגים
בים..." מרגוליס היה מבודח כאילו הכל מתיחה אחת גדולה ורק חסר
שיצפאן יצא מהתחת של הלווייתן או משהו... אבל אט אט הייאוש
נפל עלינו. כבר לא היינו בטוחים שנצא משם והתחלנו לדמיין את
החיים שאחרי ואת מה שיכתבו עלינו בעיתון. מרגוליס אמר שחבל
שאין מודעות אבל בבלייזר כי "... אם כבר למות אז לפחות שישימו
כוסיות ליד התמונה שלך..." ואז ברגע של הברקה בא למרגוליס
הרעיון... "של מה הפחית שימורים?" הוא שאל בהתלהבות... לא ממש
רציתי לפתוח את הפחית כרגע - בכל זאת אין לדעת כמה זמן נהיה
תקועים פה ולא רציתי שנהיה מורעבים כי היה לי ברור שאם ניתקע
כמו בסרטים אני לא אוכל לאכול את מרגוליס אבל הוא יטרוף אותי
כמו גדול, מה לעשות שהוא ארגנטינאי...
"אני לא הולך לאכול אותך..." מרגוליס הוציא אותי מהסיוט
בהקיץ... "רק תגיד של מה השימורים..."
"זה חומוס צבאי כזה..." "מצוין - אתה הביולוג, ללווייתנים יש
גזים?"

אז אמנם אין עבודה, אין כסף ואין כבוד גדול בתואר בביולוגיה,
אבל כמו גדול מצאתי את הדרך לקיבה של הלוויתן... "אז אתה
מוכן? אני מפזר את החומוסים ואז אנחנו רצים לכיוון המעי..."
צעקתי למרגוליס שכבר היה מוכן להזנקה כמו טירון בגבעתי...
פיזרתי את החומוסים והתחלנו לרוץ, כמו בורחים ממחבל מתאבד
בתחנה המרכזית, מתנשפים ומזיעים (אפשר להזיע בבטן לווייתן)
הגענו למעי וחיכינו לתגובה... עברו עשר דקות וכלום לא קרה...
"תשחרר כבר willy, נו תשחרר כבר..." מרגוליס עודד את
הלווייתן. "רעיון יפה, אבל לא עובד", ייבבתי, "אני הולך לאסוף
את החומוסים שלפחות נאכל משהו היום"... אבל אז, רעש עמום בא
מכיוון הקיבה... זה לא היה מהפלוצים הרועשים, אבל זה ללא ספק
היה מהמסריחים... "שים מסכת צלילה ולא תסבול", מרגוליס ראה
אותי מתפתל מהריח הנורא... ואז זה קרה... מערבולת גדולה, כמו
זאת שהכניסה אותנו, באה מהקיבה... וכמו שבאנו ככה יצאנו...
ליום חדש באילת...

מגעילים, מסריחים, עם חתיכות דגים מעוכלים על חליפות הצלילה
ותשושים שחינו לחוף. עלינו לחוף ישר מול תיירת מיפן שמיהרה
להצטלם איתנו... מסתבר שחשבו שאנחנו כבר טבענו... "אז איך
הייתה הצלילה?" שאלה העובדת בדלפק מועדון הצלילה תוך שהיא לא
מסתכלת לכיווננו ומפגינה חוסר חשק מיוחד לתשובה. "מעולה, אל
תשאלי, אפילו ראינו לווייתן", מרגוליס ענה והיא התחילה לצחוק.
"בטח, וזה שלפניכם שחה עם בת הים הקטנה..." "עזוב שטויות, תן
לשתות בירת ניצחון ולחזור הביתה..." האצתי במרגוליס שיוריד
מעליו את החליפה.

באותו יום כבר חזרנו לבאר-שבע... אף אחד לא האמין לנו ורק
איה, החברה של מרגוליס, אמרה שהיא מאמינה לנו ושהיא חשבה
שמרגוליס כבר לא יחזור והתקשרה לבלייזר לברר אם ניתן לעשות
גיליון לזכרו ולשים תמונה שלה מצד אחד ושל אנג'לינה מצד שני.
מי אמר שהאהבה מתה?... כמה ימים אחרי זה מרגוליס התחיל את
החפירות המסורתיות של המחלקה לארכאולוגיה ליד השוק בבאר-שבע.
בחום של שמונים מעלות בצל ובלי צל הם עבדו שם במשך שבועיים.
ביום האחרון של החפירות, בעודי יושב בבית וכותב שטויות
באינטרנט, הטלפון מצלצל... בטח עוד בדואי שרוצה לקנות ממני את
האוטו, התחלתי להתעצבן. "מי זה?" עניתי חסר סבלנות... "זה
מרגוליס, אתה חייב לבוא לחפירות..." "תקשיב, אתה יודע איזה
חום בחוץ?" שאלתי רטורית, הבנאדם כבר שבועיים חופר בשעות
האלו...

כשהגעתי לאתר החפירות מרגוליס שאל: "אתה עדיין מאשים את המזל
שלי במקרה willy?" "אתה רואה הסבר אחר?" "לא, אבל מה שאני
עומד להראות לך, יוכיח לך שיש לי מזל אחרי הכל וגם לך כי אתה
חבר שלי...". "מה, מצאת העתק של המאצ'ו פיצ'ו בבאר-שבע ליד
השוק?" הפטרתי. מרגוליס לא אמר מילה, ובמקום זה עטה ארשת של
רצינות והוביל אותי לריבוע שהוא התחיל לחפור בהתחלה בטעות ואז
הוא שם לב שהוא לא חופר במקום הנכון ועבר לחפור איפה שכולם.
שם, בתוך הבור הקטן היה ארגז לא גדול... "מה יש בארגז?" אני
מודה, הייתי מסוקרן. "נבטים מכיר? ידעת שבאר-שבע הייתה על אחד
מצירי המסחר העיקריים שהובילו יהלומים מאפריקה לאסיה?" הוא
השיב. אז כבר לא יכולתי להתאפק ופתחתי את התיבה, ושם, מונחים
בתוך קטיפה, הייתה ערימה של יהלומים. "זוכר כשהיינו בתוך
הלווייתן ואמרנו מה ניקח איתנו לאי בודד אם ניתקע?..." הוא
שאל. "בטח, את אנג'לינה", עניתי בחיוך. "אז תתכונן אחי, כי
אנחנו עולים היום בלילה על המטוס להוליווד לבחור דירה לידה.
נמאס לי מהמעונות..."