בקפיצה של שנתיים אחורה אפשר היה להגיד שהייתי רזה. גם אפשר
להגיד שזה עוד קטע כתוב של אובססיבית מפגרת למשקל. אני מרשה.
אם הייתם רואים תמונה שלי מלפני שנתיים עושה גשר הייתם
מתפעלים, כי אפשר היה לראות את העצמות בולטות החוצה והטליה
דקה דקה. ובפרופיל הצלעות היו בולטות אם הייתי מתמתחת קצת.
וחפפתי בפינוק סגול ולבגדים שלי היה ריח מעורבב של קרם גוף
ומרכך כביסה, והשיער שלי הגיע עד הטוסיק.
ואתמול, בבוקר של היומולדת התעוררתי כי הבלונים ריחפו מעליי
והחוטים שלהם דגדגו אותי. אפשר להגיד שאני כבר לא רזה כמו
לפני שנתיים. גם אפשר להגיד שעכשיו אני חופפת במישל מרסייה,
לבגדים שלי יש ריח של מרכך כביסה ובושם, והשיער שלי קצר
וקופצני.
שניצל תירס אחד, קפה אחד, וחצי כוס ספגטי.
שניצל תירס אחד, וקפה אחד.
קפה אחד.
לחזור מתחנת האוטובוס ברגל ולעשות חמישים כפיפות בטן.
ושבעים כפיפות בטן.
ואז מאה.
ללכת לקן ולהיתקל באקראי במכרה:
נורא רזית
תודה רבה
את בטוחה שאת בסדר?
כן.
תשמרי על עצמך, טוב?
ברור.
מצד אחד אני שמחה שעם כמה שזה מפריע לי שאני כבר לא רזה כמו
פעם, זה לא מפריע לי לחשוב שאני נראית טוב כרגע.
ומצד שני אני שמחה שכוח הרצון שלי לא חזק כמו פעם כדי לשכוח
לאכול כל היום. זה לא בריא לציצים.
זו לא עוד אחת מהמחלות הנפשיות האלה של רזון. זה כנראה רק
געגוע לתחושה הזאת שאני לא בסדר. שיש לי בעיה כזאת או אחרת.
שאני מספיק 'חזקה' כדי להרעיב את עצמי ולשכנע את עצמי ואת
הסביבה שזה פשוט חוסר תיאבון.
אני בת 18 ויום. למדתי להתאפר, התחלתי לעשות גבות, השיער שלי
קצר יותר, נשארתי באותו גובה מכיתה ו', החיוך שלי נשאר אותו
הדבר, הריח שלי השתנה, מרכך הכביסה נשאר באותו ריח, עליתי כמה
קילו מאז גיל 16, ואפשר לומר שאני חזקה יותר ממה שהייתי לפני
שנתיים.
כנראה שזה בריא להתבגר.
12.10.06