אצל טל הכל פשוט.
אם היא אומרת יאללה - אז יאללה.
אפילו השם שלה פשוט.
היא לא מסתבכת ממה העניין מורכב וכל מיני 'למה' ו'איך'.
טל עושה. או לא עושה.
זה לא שהיא לא ''עמוקה''. או לא מנהלת שיחת נפש פעם ב
זה פשוט שמהזווית שלה - החיים זה קלי קלות.
הלוואי שהייתי רואה מהזווית שלה.
אמרתי לה פעם "זוזי שנייה, שגם אני אראה", אבל הזווית שלה זזה
איתה.

איתי עצבן אותי אז טל אמרה לי "תחתכי".
מה תחתכי, מה.
"כל כך פשוט?"
"כן, כל כך פשוט. תח-ת-כי."
קשה לי לפעמים לעשות את הדבר הנכון, אפילו אם הוא נורא נכון.
יום אחד איתי שלי - ויום אחרי זה הוא ייעלם? לתמיד?
"מה לתמיד? שום דבר זה לא לתמיד!" טל תמיד אומרת לי.
אבל היא לא מבינה ש'תמיד' חשוב לי. להרגשה, לביטחון.
"את אוהבת אותו?"
"לא."
"הוא עושה לך נעים?"
"לא."
"אז הוא עושה לך רע?"
"... כן."
"אז תחתכי!" טל אומרת. בשלווה גמורה. לא מבינה מה הבעיה
הגדולה.
ובאמת מה הבעיה? מה זה העניין הזה לסבך כל דבר?
לא הכל מורכב כמו שהוא נראה. בעצם, לא הכל בכלל נראה מורכב,
בדרך כלל אנחנו מתאמצים שזה יהיה ככה.
אנחנו מכסים כל דבר בערמות של סיבוכים ושקרים, מנסים לייפות
ולפעמים גם מנסים לכער.
זה יותר קל. ואולי זה גם יותר מעניין.
בתכל'ס, יש כייף בלהתבכיין.
"את אוהבת את זה ככה", טל אומרת לי.
"אנשים נהנים לסבול!"
"את חושבת?"
"כן. הם בוכים ומתלוננים כמה שהחיים שלהם קשים תוך הנאה
צרופה."
"את מגוחכת", אמרתי לה.
ובלב חשבתי שהיא צודקת. וגם זה עשה לי עצוב.
"לא, אני צודקת. ואת יודעת את זה. אבל את מסרבת להודות בזה
ומקשה על עצמך."
ושוב, טל צדקה.
טל תמיד צודקת, וזה כי הכל אצלה פשוט.
"ידע זה לא ביג דיל - פשוט תקשיבי."
"תקשיבי למה?" אני שואלת אותה בזלזול, מנסה להתקיל אותה,
לערער את המערכת המושלמת והפשוטה.
"להכל."
"וברגע זה, תקשיבי לי.
תזכרי טוב טוב את מה שאני הולכת להגיד לך, ובבקשה אל תהפכי את
זה למשהו מסורבל ומתוסבך ופשוט תעכלי, אוקיי?"
"נו."
"קחי את החיים באיזי."
"זהו?"

"כן."