רק שאלת אותי למה אני בוכה כל כך הרבה... מי ידע שזו תהיה
תחילתו של רומן מופלא, ביני לבין הדיכאון.

באותו יום שהגעתי אלייך בפעם המי יודע מה להתלונן על כאבים,
הסתכלת לי בעיניים ושאלת "למה את בוכה כל כך הרבה?" לא ידעתי
מה להגיד לך, שכואב לי - שם בפנים עמוק בלב, שיש לי כאב עצום
שאין לי דרך להביע אותו, שהעולם נראה כל כך שחור וקודר?
ואז אמרת שיש לך פתרון בשבילי - כדור, כדור הפלא הקטן שלי,
הכדור שיעשה אותי שמחה. חשבתי והיססתי אבל לבסוף הסכמתי,
הסכמתי לקחת פרוזק.
בבושה וברעדה ניגשתי לבית המרקחת לרכוש את התרופה, כל כך
התביישתי - שאני צריכה לקחת כדור אנטי-דיכאוני, שהגעתי
מבחינתי לשפל המדרגה, אז עוד לא ידעתי שהשפל הגדול עוד לפניי
ומה מצפה לי.
בחיים לא אשכח יום מסוים בשבוע הראשון לטיפול בפרוזק, איך
קרסתי על הרצפה בבכי קורע לב, ולא יכולתי להפסיק לבכות.
ההתמוטטות מהתרופה הייתה חדשה לי, לא הייתי רגילה להיכנס
למצבים כאלו. התרופה עשתה עבודה הפוכה, הפכה אותי לסמרטוט
רצפה, ואני עם כל הציפיות שלי להרגיש טוב לא יכולתי ולא רציתי
להתמודד עם זה.
למחרת חזרתי אלייך, כולי חסרת אונים, לא יודעת מה עוללת לי.
היו בי רגשות מעורבים של אהדה כלפייך על הניסיון לעזור ושנאה
חזקה על זה שעשית ממני חולה, שכל מה שרציתי היה רק להתחמק,
להתחמק מהמציאות, להתחמק ממה שהפך להיות מחלה.
ניסית לעודד אותי באומרך שכל טיפול לא מצליח בתרופה הראשונה,
ורשמת לי תרופה נוספת אבל הגרוע מכל באותה פגישה איתך היה
שהפנית אותי לפסיכיאטר.
מה חשבת לעצמך? הייתי ילדה בת 19, כואבת דועכת וזרקת אותי אל
גוב האריות - וכולי הייתי כל כך בודדה, כל כך גלמודה.
באותו יום ניגשתי לפסיכיאטר, כולי מלאה חששות. הנסיעה עד לשם
הייתה מוזרה לי. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה מצפה לי אצל
הפסיכיאטר. ילדה בת 19, בפעם הראשונה אצל פסיכיאטר לבד!
למזלי, הפסיכיאטר היה צעיר עדין ונחמד, ההפך ממה שחשבתי וממה
שהייתי מוכנה אליו. הוא רשם לי "תרופת פלא" חדשה וכמובן הסביר
שלוקח זמן עד שזה משפיע, ולי לא היה הזמן הזה.
רציתי לא להיות, להיבלע בתוך העולם ולא היה לי כתף לבכות
עליה. הכרית ספגה את כל הדמעות לילה לילה.
בהמשך מעקבי הפסיכיאטרי הופנתי למחלקת המיון של אותה מרפאה
ושם הייתי במעקב אצל רופא נודע לשמצה, שנכנו ד"ר פ'.
ד"ר פ' דאג להבהיר לי שאני לא חולה במחלה אנושה. "אם היה לך
איידס כבר היית מתה מזמן", ושהבעיה נמצאת עמוק בראש. כל פגישה
באותה מרפאה הייתה חייבת להסתיים במשרדו של ד"ר פ', כי כל מי
שסובל באובדנות היה חייב לסיים את הביקור אצלו במשרד.
ד"ר פ' זרע בי טראומה מרופאים שמנים מגעילים ברוטליים וחסרי
רגישות, שלמזלי לא פגשתי עוד.
משם הדרך אל "האושר" נראתה יותר מדי ארוכה. היא כללה פגישות
עם פסיכיאטרית קשה ואסרטיבית, שבשלב מסוים לא יכולתי להתמודד
איתה יותר ועם אין-ספור הטיפולים שנכשלו, תרופות
אנטי-פסיכוטיות שגרמו לי להרגיש משוגעת, תרופות לשינה, תרופות
מייצבות מצב רוח ומה לא? הכול נכשל.
ועמדתי חסרת אונים מול הדיכאון ועכשיו גם בלי פסיכיאטרית
שתתמוך מהצד במצבים הקשים.
את הדיכאון זה לא כל כך עניין, לבד לא לבד, תרופות לא תרופות
והוא היה בשלו.
הדיכאון הגיע לשיאים חדשים וייאוש אפף אותי. החלטתי שאני
והפרוזק וחבריו לא מסתדרים ואני אתמודד עם הדיכאון כמו שהוא.
לא תיארתי לעצמי עד כמה ההתמודדות הזאת תהיה קשה, ותהפוך
להיות חלק יום-יומי מחיי; הדיכאון כבר נהיה חלק מהנוף המוכר
שלי.
המפנה במחלה הגיע בפסח האחרון. התמוטטתי וקרסתי. למזלי זה היה
בזמן שהיה לי חופש מהעבודה. ברחתי בריצה בבכי מהבית וכל הלילה
הסתובבתי ברחובות בבכי ובסערת רגשות, באותו ערב החלטתי שאני
חוזרת לפרוזק ויהי מה.
למחרת הלכתי לרופא. כן, בזמן שעבר הספקתי להחליף את הרופאה
לרופא שלא ידע מכל העניין. בברכיים רועדות אמרתי לו שאני רוצה
תרופה נגד דיכאון, הוא חשב מעט והמליץ על תרופה ממשפחת
הפרוזק, שרופאים ופסיכיאטרים לא מרבים להשתמש בה מפני שהיא לא
מוכרת, אבל הוא טען שהיא גורפת הצלחות בשתיקה.
שאלתי אותו למה זה יצליח במקום שאחרים נכשלו? הוא הסביר
שמנגנון הפעולה שלו שונה, ולמרות זאת אמר את המשפט הכי כואב
והכי אמיתי בשנה וחצי האחרונות:
"רופאים ופסיכיאטרים נוטים לפעמים לשקר למטופלים שלהם. תרופות
נוגדות דיכאון אולי משפרות את הסימפטומים אבל לא מרפאות כליל.
עד כמה שכואב לך לשמוע לעולם לא תחזרי להיות שמחה".
המילים האלה היכו בי כרעם וריסקו אותי לרצפה. יצאתי ממשרדו של
הרופא בעיניים כבויות ומכובות.
התחלתי לקחת את התרופה, בלי שום תקווה, אפוסה לחלוטין ולאט
לאט התחלתי להרגיש משהו שונה, איזו חיות שמתפתחת בי.
חשבתי שזו שוב אופוריה זמנית שתעבור מהר, אבל להפתעתי זה לא
קרה, והמשכתי לפרוח לזרוח, להיות "מאושרת" בלי להבין למה.
אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שכבר די, נמאס לי לבלוע את התרופה
ולהרגיש את תופעות הלוואי שהיו קשות לי, הרעידות הבלתי פוסקות
בידיים, הבחילות.
הייתי בטוחה שעם תום נטילת התרופה המצב יחזור לקדמותו ואני
אחזור להיות יצור מדוכא וחסר חיים, אך ימים חלפו ונהיו
לשבועות והנה אני "בסדר" - מה שבמשך שנתיים תמימות רציתי
להיות, שנתיים קשות של סבל שלא ניתן לתאר.
אבל מה, לא הייתי שמחה מזה. זהו, יצאתי מהדיכאון אבל גיליתי
שהעולם המשיך הלאה בשנתיים שאני הייתי חולה, שאיבדתי חברים,
שפגעתי באנשים קרובים לי, ושהעולם לא פסק מלכת למעני.
וזהו, אני לא קולטת שאני לא מדוכאת יותר, כי אני כל כך עסוקה
בחשבון נפש על מה שהיה, כאילו הלכתי לישון לשנתיים והנה פתאום
אני מתעוררת לעולם חדש ובלתי מוכר - החיים שאחרי הפרוזק.