פסימיות:
יש ימים שאני קם ושואל את עצמי אם יש טעם כלשהו להמשיך, או
שפשוט לא בא לי לקום מהמיטה כי זה חסר טעם.

זה מסוג הימים הקודרים האלו שפשוט בא לי לקפוץ מהגג או משהו,
והכל קורה בצורה הכי רעה שיכולה להיות: אני רב עם ההורים שלי,
אני מקבל ציון גרוע בבחינה שחשבתי שהלך לי טוב, הכלבה שלי
הורסת את הבית ואז אני מואשם בהכל

זה מסוג הימים שפשוט בא לי לקחת את עצמי ולברוח מכל דבר אפשרי.
לתכנן איזה מסע  נועז למקום לא מוכר , מקום שומם , לנסוע לשם
ולא לחזור.
אולי שמה יהיה יותר טוב, אבל אולי שחושבים על זה אז יהיה לי
נורא בודד...

הפסימיות הזאת הרגה אותי, והיא גרמה בשלב מסוים שאנשים חשבו
שאני סתם עוד בן אדם דכאוני ומדוכדך שרק רב עם כל העולם.

אני לא חושב שיש טעם בכל הפסימיזם הזה אבל זה פשוט משהו שלא
ניתן לברוח ממנו, ברגע שהתחלתה מאוד קשה לך להפסיק... כמו עם
פרינגלס!

שאני חוזר הביתה מכזה יום אז בדרך כלל אני פשוט מת להתנתק מכל
העולם הזה ואני מקלל את עצמי על כמה שאני מטומטם , אני פוחד
מהרגע שזה ישתלט עליי ואני פשוט לא אוכל לצאת מזה לגמרי.

ובלילה.... בלילה בד"כ יש לי חלומות רעים{רק אחרי יום שכזה}.

אני חולם על כמה שאני לא בסדר, ואני חולם על כל הדברים שרציתי
ולא קיבלתי,על אנשים שפגעתי בהם....

הרמה הזאת של שנאה עצמית מסוגלת להרוג בן אדם.

אופטימיות:
יש ימים שאני קם ופשוט לא מפסיק לחייך!
אני מת להגיע לבית ספר{אירוע מיוחד במינו} ולפגוש את החברים
שלי.

אני חווה יום מדהים ומרגיש נפלא עם עצמי!
ושאני חוזר הביתה הכל מסתדר בול כמו שאני רוצה!
ובלילה.... בלילה יש לי חלומות נעימים ששוברים את כל הקטע
הפסימי הזה שיכול ברגע להרוס למישהו את החיים.

שימו לב רק כמה כתבתי על פסימיות וכמה על אופטימיות...
לאנשים מסוימים קשה מאוד לראות עד כמה החיים שלהם יפים ומלאי
טוב , והם מנסים רק למצוא את מה שרע כדיי שאנשים ינסו לעודד
אותם אבל קורה להם בדיוק ההפך!

אופטימיות זה דבר חשוב מאוד אל תשכחו את זה!