לרגע חשבתי שראיתי את זה.
אבל לא, הוא נעלם מעיניי.

היבטתי במראה וראיתי את עצמי. עץ תפוחים עמד מאחורי. היו תלויים עליו תפוחים
אדומים.
הסתובבתי אחורה, ראיתי את המיטה המבולגנת שדלי, את ארון הבגדים הפתוח ואת
שולחן הכתיבה.

שוב הסתובבתי לכיוון המראה. עץ התפוחים היה שם! אני מבטיחה..
היו שם פרחים. סחלבים ונרקיסים בכל מקום ובשלל צבעים. היו גם עצי ברוש שכמעט
ונשקו לשמים. זה היה מקום מדהים ביופיו. השמים היו בהירים וריח הגלים המתנפצים
התפזר באוויר הצלול. ציפורים השתוללו בין ענפי האורן וזימרו. הם שרו כלכך יפה.
הסנאים דילגו על מדפי האורן אף הם.
בחיים לא ראיתי מקום נקי כלכך. מבודד כלכך.

ישבתי שם. לבושה בשמלה עם שובל קצר, השחר בידיוק עלה.
ישפתי על סלע ענק, הגלים התנפצו עליו. הרגשתי את טיפות המים זולגות על פני.
בתולות הים ריקדו מסביבי ואיתם דגים קטנים שניצנצו באור השמש, הם חיכו לכבודי.
החזקתי כלי נגינה גדול. זה נראה כאילו תפרתי עליו.
הנבל.
הוא השמיע צלילים מדהימים שהשתלבו עם הקולות שם הציפורים ועם ריח הים.
מושלם.


אח שלי בא ותפס את ידי הימנית, "מה קורה לך?! את רוצה שאמא ואבא יכעסו? בואי
כבר!".
רצנו למטה. כלכך רציתי לספר לאמא ואבא את מה שראיתי במראה, למרות הפחד.
ישבנו אחד ליד השניה על הסבא המלוכלכת.
"למה לא באת כשקראנו לך?!"
"אבל אמא, אבא! אתם לא תאמינו מה ראיתי במראה! היה שם עץ תפוחים אדומים..."

מאז אני לא מסתכלת אף פעם במראה.
אני שונאת תפוחים אדומים.
ואני מנגנת במפוחית.