ביום ד ' ה12/7/2006- חלפו להן שש שנים ארוכות ויפות מאז שכף
רגלי פסעה לאחרונה על אדמתה היפיפייה של לבנון מוכת הדמים.
אני זוכר את הרגע כאילו היה אתמול. זו הייתה שעת אחר צהריים
נעימה של סוף מאי שנת 2000. עזר, המ"פ של גולני, הלך בראש
הכוח, ואני, שהייתי על תקן מתורגמן לעת מצוא, צעדתי לצידו.
ידיי לא היו מלאות עבודה, בלשון המעטה, כל תשעת הקילומטרים
שצעדנו ממארג' עיון ועד ש' 93 (שער בגדר הטובה אשר סמוך למעבר
פאטמה). את הפלאח המסכן שפגשנו בעודו מעבד את חלקת האדמה שלו
בעמק העיון, לא היה מה לתחקר יותר מדי. הוא היה טרוד ביצירתן
של תעלות השקיה. עזר לא לקח סיכון מיותר. הוא סימן לכוח לרדת
לכריעה. לאחר מכן הוא הסתכל עליי וסימן לי עם עיניו ללכת לברר
מה העניינים. נעמדתי וצעדתי לעברו. "מרחבא יא אח", פניתי אליו
בחביבות. "מרחבתיין יא ג'ונדי" (שלום חייל), הוא השיב. "שו
בתעמאל הון?" (מה אתה עושה פה?) שאלתי. הוא הביט בי, לאחר מכן
הסתכל גם על עזר ועל הכוח שמאחוריו. "יעני, שו בדק מיני?" (מה
אתה רוצה ממני?) הוא שאל אותי בחוסר סבלנות. "וולא אישי יא
אח. מעה סלמה" (שום דבר, להתראות), עניתי. הוא לקח לידיו
טוריה והמשיך לחפור את התעלות. אזור ביטחון מתפורר או לא
מתפורר, הצנוניות לא יחיו בלי מים אפילו יום אחד. צעדתי חזרה
לכיוונו של עזר וכרעתי לצידו. "נו?" הוא שאל. "הבן אדם נקי,
בסך הכל חקלאי", עניתי. "הבנתי", הוא ענה וסימן לכוח להמשיך
לצעוד.

שדות צהובים של חיטה נפרשו מקצה אחד של העמק לקצהו השני,
ממורדות אל חיאם, הכפר השיעי, אל מורדותיהם של הכפרים קליעה
ומארג' עיון, שהיו בעלי אוריינטציה נוצרית. מטולה נראתה ממרחק
שקטה ומזמינה. אנחנו, אנחנו היינו בדרך הביתה אחרי עשרה
חודשים אינטנסיביים של שירות בתוך חבל הארץ השסוע אשר ידוע גם
בשמו רצועת הביטחון. אני זוכר שבאחד השלבים הבטתי לאחור, לעבר
טור החיילים אשר פילח את שדה החיטה, אפוד מלא, נשקים בהיכון,
מבט לוחמני בעיניים... תנצור את זה בראש, חשבתי לעצמי, אתה
צועד בתוך חתיכת היסטוריה.

ב-ש' 93 חיכו צוותי טלוויזיה רבים אשר צילמו אותנו. אמנם
הנסיגה רק החלה, אך מראות החיילים השבים מלבנון לאחר 18 שנה
של דריכה ודעיכה במקום עשו את שלהם. באותו הרגע רותקו
מיליונים למסך ושתו בשקיקה את דבריהם של הפרשנים. התקשרתי
הביתה והודעתי להוריי שאני שוב בארץ והפעם אולי לתמיד, אין
עוד לבנון בשבילי. יום לפני זה ישבתי עם מפקדי שהודיע לי
מפורשות: "עומר, הנסיגה לא תתרחש ביולי כמו בתכנון המקורי אלא
מחר. אתה יוצא מחר בצהריים עם כוח של גולני ומתחיל מייד להקים
את המשרד שיקלוט את הצד"לניקים שצפויים לזרום למעבר פאטמה
בשנייה שצה"ל יעזוב כאן". ואכן, לאחר כ24- שעות הייתי במעבר
פאטמה, מחכה לראות לאן יתפתחו העניינים.

ביום ד' ה12/7/2006- הגעתי בשעת בוקר מוקדמת לאוניברסיטה
העברית בירושלים. מים רבים זרמו בנהר הליטאני מאז עזבנו את
לבנון. החניתי את הקטנוע בחנייה, נכנסתי לתוך הקפיטריה היחידה
שמגישה נס קפה איכותי, וקניתי עיתון שכותרתו זועקת: "נשיא
בחקירה". חייכתי לעצמי ופניתי למוכרת, "הסתבך קצב, אה?" "איזה
הסתבך, מי יזכור את זה בעוד רגע?" היא ענתה, "תסתכל על
הטלוויזיה, יש בלגאן בצפון". הבטתי על המרקע ובהיתי בכותרות
הרצות בתחתיתו - "שני חיילים חטופים", "חילופי אש כבדים בגזרה
המערבית". "וואלה, את צודקת", אמרתי לה, "נראה לי שישכחו קצת
מקצב בקרוב", לקחתי את הנס וצעדתי לכיוון הספרייה.

במשך היום חלפו לי הרבה מחשבות בראש ובקושי הצלחתי להתרכז
בחומר הבחינה שאליה התכוננתי. בסך הכל לבנון חרטה על החוגר של
כל אחד ממבקריה איזושהי חריטה. אני מתגעגע אל הארץ המשוגעת
הזו שבה כל יום יכול להוליד חדשות שמחות ועצובות, סיפורי
גבורה וטרגדיות. מהרגע שעזבתי אותה בפעם האחרונה חלמתי לא מעט
על הרגע שבו אשוב לשם, עם דרכון זר, אטייל בשבילי מארג' עיון,
אשקיף על עמק החולה מהתצפית שעל פסגת הבופור ואדוג לי דג או
שניים בגשר החרדלה שעל נהר הליטאני.

הלחימה הגוברת בדרום לבנון והכותרות שזעקו פצועים והרוגים
לכוחותינו במרכבה, בנת ג'ביל, מרון אל-ראס, ראס ביידה, מארג'
עיון ועוד, חלחלו אל מעמקי נפשי והעירו איזושהי טראומה ישנה
שנחה לה עד החודש האחרון עמוק במעמקי התודעה. לא סתם המלחמה
הזו הייתה כה מבולבלת מצידנו. לכולנו ישנה טראומה שכזו, כולנו
היינו חלק ממעגל הדמים הזה שנקרא דרום לבנון. נמשכנו לשם כמו
זבובים לאבטיח מרקיב בשמש, חיפשנו אקשן, חיפשנו היתקלויות,
חיפשנו מוות. כן, זו האקסטזה הכי גבוהה שיש, מקום טוב מקדימה
בקצה הדרך.

אני לא הייתי לוחם כאשר שירתי במארג' עיון אלא קצין סיוע
אזרחי (כמו קציני הממשל באיו"ש). נהניתי מכל רגע שם. מהשפה
הערבית שלמדתי, מהמאכלים המקומיים שהיו טעימים לאללה ומההווי
בבסיס. בכלל, נהניתי להיות במרכז העצבים של המדינה בשנתה
האחרונה בלבנון.

הפעם, לאחר שש שנים מחוץ לבוץ הלבנוני, התפללתי שלא יכניסו
חיילים פנימה. זכרתי היטב את החיזבאללה, חיילים של ממש,
מוכנים, מכירים את השטח, חדורי מוטיבציה ורוויי מרטירולוגיה.
הם שם בשביל למות, אנחנו לא. בגלל זה נסוגנו עם זנב מקופל בין
הרגליים. "העיקר", אמר הרמטכ"ל מופז לאחר הנסיגה בשנת 2000,
"שלא נפגע ולו חייל אחד בזמן שיצאנו", הוא אמר בסיפוק.

אנחנו חיים במנטאליות אחרת. בן אדם מסיים צבא, הולך לטייל,
חוזר, לומד, מקים משפחה, מביא כמה ילדים, סופר את הכסף בתחילת
כל חודש, רב קצת עם השכן ומחכה לפנסיה כאילו הייתה איזו פילגש
מסתורית שמתמזמזת עם מאהביה במשך שנים, ובסוף אחרי שכבר הגעת
לשלב שאתה שם, אתה זקן מדי בשביל ליהנות מפירות הרומן.

מדי כמה שנים המדינה עומדת במצב של סכנה קיומית, ראש ממשלה
נחוש ניצב אל מול המצלמות ואומר בפאתוס רב, "זו היא מלחמת אין
ברירה". ואתה, אתה יושב בכורסה הנוחה שקנית באיקאה סייל כמה
שנים לפני כן ומגרד את הפדחת. 'רגע, איזו שנה זו?' אתה חושב
לעצמך, '1982, 2006, מה קורה פה בכלל?' אתה הולך לבוידם ושולף
את מדי ה-ב' האלמותיים שמתאימים למידותיך תמיד ולובש אותם,
נעמד מול הראי כמו טירון ביום הראשון בצה"ל, מצדיע אל עצמך,
"הקשב". אבל אל החדר לא נכנסת קצינת המיון שתגיד לך שהתקבלת
לגולני, במקומה נכנסת הבת שלך שהיא כולה ילדה בת ארבע שלא
ראתה אף פעם את אבא מחופש לחייל. "אבא, היום פורים?" היא
שואלת בהיסוס. "לא, מתוקה שלי", אתה מרים אותה ומנשק לה את
המצח, "אבא רק משחק קצת בנדמה לי". היא מחייכת ורצה החוצה
ואתה נשאר עם המדים עליך, בוהה בעצמך במראה ולא מבין מה קורה
הלאה.

יותר מאוחר באותו הערב תתקשר אליך קצינת הקישור ותודיע לך
שצו
8 כבר בדרך אליך. לפני שתשכיבו את הילדה לישון תספר לה שאתה
נוסע לקצת זמן לחוץ לארץ וכשתחזור תביא לה מתנה גדולה-גדולה.
היא מחייכת אליך ונרדמת בצ'יק. אתה לעומת זאת לא נרדם. אתה
שוכב ליד אשתך שרק עושה את עצמה ישנה אבל בתכל'ס היא אכולת
סרטים יותר ממך.

בבוקר מוקדם אתה אוסף את עצמך מהמיטה, לובש את התחפושת ויוצא
לעוד מלחמת אין ברירה. "זו מלחמה על הבית!" צועק שר הביטחון,
"לא עוד!" זועק ראש הממשלה, ואתה מעביר לגלגל"צ. הדרך לצפון
עוברת מהר, טורים צבאיים ממלאים את הכבישים, פה ושם קבוצות של
פליטים מהצפון המופגז עושות את דרכן אל מרכז הארץ. אתה מגיע
לבסיס, מתחייל, מקבל נשק וציוד ממלחמת יום כיפור, עושה יום
יומיים תרגולות חי"ר ומתכונן לכניסה.

שעת בין ערביים נעימה של סוף יולי. כוח של גולני ניצב ליד ש'
93. צוות של טלוויזיה עומד בצד ומצלם בשקט, כמה חבר'ה רצים
להתראיין. "אנחנו נראה להם!" הם צועקים אל מול המצלמות. אתה?
אתה רק חושב על המשפחה הדואגת. טלפון אחרון לאישה, "אל תדאגי,
ממי, רק כמה ימים בלי קליטה פה ברמת הגולן ואני מייד מתקשר
כשאוכל." "תשמור על עצמך", היא אומרת, ואתה שומע בקול שלה
שהוא שבור ובטח היא בכתה מרגע שעזבת את הבית.

נכנסים פנימה, צועדים בעמק העיון, השמש נעלמת אט-אט מאחורי
רכס עלי ט'אהר. 'הבופור עדיין שם', אני חושב לעצמי ומחייך. שש
שנים עברו וכאילו כלום לא השתנה. בגלל שאני דובר את השפה אני
הולך מקדימה ליד המג"ד. למרגלות הכפר קליעה אנו רואים דמות
עומדת בשדה, המג"ד מסמן לרדת לכריעה. "לך תרחרח", הוא פוקד
עליי. אני ניגש בזהירות וכבר ממרחק אני קולט שהבן אדם חופר
משהו באדמה, בטח מטמין מטענים אני חושב וכבר חולפות לי תמונות
מהחיים בראש, אז זה מה שקורה לפני שמתים?

הדמות לא מבחינה בי ואני מתקרב אליה. במרחק של כ15- מטר אני
קולט שהבן אדם חתיאר, כנראה פלאח שחופר תעלות עם טוריה.
"מרחבא", אני אומר ומכוון את הנשק דרוך, הפלאח מסתובב לעברי.
וואלה, זה אותו אחד מלפני שש שנים, אני חושב לעצמי. הפלאח לא
מזהה אותי - בסך הכל כבר עבר זמן מאז המפגש הקצר הקודם בשדה
החיטה. "רג'עתום לאל-לובנן, יא יהוד?" (חזרתם ללבנון יהודים?)
הוא שאל. "רג'ענא" (חזרנו), עניתי וחייכתי, "אללה מעכ"
(אלוהים איתך), אמרתי, "ומעכום" (ואיתכם), הוא השיב.

חזרתי אל המג"ד. "הוא בסדר", אמרתי לו, אפשר להמשיך.

בהמשך הדרך הבטתי לרגע לאחור, טור ארוך של מילואימניקים גאים
פסע בשדה החיטה העצום שנפרש מאופק אל אופק. מטולה, כל כך שקטה
ומזמינה, ישבה לה בנחת מאחורינו. תנצור את זה בראש, חשבתי
לעצמי, אתה צועד בתוך חתיכת היסטוריה.

מוקדש לכל אלו שבוחרים בחיים בכל בוקר מחדש
ולאלו שכבר לא יזכו לבחור דבר לאחר מלחמת לבנון השנייה