בחירות הן דבר מעניין. מי בוחר, מי נבחר והאם הכל לא קצת
מיותר?
יום לפני הבחירות הסתובבתי לי באחת ההפסקות בקמפוס של
האוניברסיטה העברית. במרכז הפורום, שממוקם במרכז האוניברסיטה
ומשמש אבן שואבת לסטודנטים בהפסקות, מוקמו מספר שולחנות. כל
שולחן קושט בשלל כרזות של המפלגות השונות. מאחורי השולחנות
עמדו להם נציגים משועממים משהו, חלק חילקו סטיקרים, חלק ענו
על שאלות עוברי אורח וחלק פשוט דאגו לאייש את העמדה הקטנה
ורוב הזמן לעסו באדישות את הסנדוויץ' שלהם. מערכת הבחירות
נשארה מנומנמת גם בפנים האוניברסיטה כשם שהייתה מחוצה לה. יום
הבחירות נתפס מבעוד מועד על ידי מרבית חבריי כיום חופש שינוצל
עד תום למנוחה ולטיול בחיק הטבע. תוכנית ההתכנסות הרת הגורל
של אולמרט נראתה רחוקה כמו מבחני סוף השנה, ובכלל לא הייתה
שום סיבה להישאר בתוך הפורום ולהקשיב לטיעונים המלומדים, הדשא
והשמש בחוץ הזמינו יותר מכל דוכני המפלגות.
אך לא לשם כך התכנסנו כאן היום. ארצה לשתף אתכם במקרה מוזר
שלו הייתי עד. ומקרה שהיה כך היה. בעוד אני משוטט בינות
למדשאות ולכיתות קרירות, חלפתי שוב בפורום, והפעם צדה את
עיניי תמונה ביזארית ומלאת חן בעת ובעונה אחת. כנראה שאנשי
אגודת הסטודנטים שחילקו את העמדות לנציגיהן המסורים של
המפלגות לא הקדישו מחשבה עמוקה לעניין פעוט. שכן לצד הדוכן
שייצג בהתלהבות ובעזוז רב את מפלגת האיחוד הלאומי ניצב לו
בשקט ובשלווה דוכן של אחת המפלגות הערביות, אם זכרוני אינו
מתעה הייתה זו חד"ש.
אח... איזו הרמוניה. למרות שהנציגים לא ממש דיברו האחד עם
השני, המחזה היה כל כך סוריאליסטי בעיניי עד שהתיישבתי לי על
כיסא בעמדה נוחה ועקבתי בעניין אחר ההתרחשות. השעה הייתה
12:30 בצהריים, שיעור נוסף עמד להתחיל והפורום התרוקן מאנשים.
לפני כן, בשעת ההפסקה הייתה תנועה ערה בין הדוכנים ופליירים
רבים חולקו. כעת נשארו במקום מעטים שזכו בחלון בין השיעורים.
בעודי יושב במקומי ומחכה להתרחשויות, אירע מקרה מסקרן ביותר.
הבחורה בעלת החצאית הכתומה, הבנדנה הכתומה והנמשים, שאני מוכן
להישבע שהיו גם הם כתומים, הסתכלה בחשדנות ימין ושמאל וכשראתה
שאין גורמים עוינים בשטח, רכנה לכיוונו של שכנה הערבי ולחשה
משהו באוזנו. מכיוון שהייתי רחוק לא יכולתי לעמוד על תוכנה של
השיחה אך היה נהיר לי שלא נשמעו בה דברי נימוסין. לא חלפה דקה
והנערה עזבה בזריזות את המקום, מתרחקת בצעדים זריזים, שהיו גם
הם בעלי גוון כתמתם. נציג מפלגת חד"ש קם מכיסאו ומשך אותו חצי
מטר הצידה, וכעת התיישב חזרה כשהפעם הוא ממוקם בין שני
השולחנות. משעשע חשבתי לעצמי, "דו-קיום שמו-קיום" בסוף הם
מסתדרים הכי טוב יחד, הערבים והמתנחלים.
מחשבותיי, הלא ממושמעות גם ככה, התרוצצו בראשי, אולי בהכל
אשמה התקשורת שמראה רק את השנאה, חשבתי לעצמי. בעיני דמיוני
ראיתי את שולחן קבלת השבת במאחז "שדה תפוח" כשמצידו האחד בני
משפחת אלעזר ובצד השני שכניהם הטובים בני משפחת עוויסאת מהכפר
הסמוך. במשך היום עושים פוזות של שנאה למצלמות ובלילה צוחקים
על כולנו מאחורי הגב. הקצתי מהרהוריי וכאשר חשבתי כי ראיתי
הכל, טפחה המציאות על פני בעדינות. אל הדוכן הכתום ניגש בחור
ממושקף שהתעניין באחד הפליירים, נציג חד"ש התרומם מכיסאו
והגיש לו את הפלייר המבוקש ובנוסף נתן לו גם מדבקה כתומה על
החשבון. התאמצתי כדי לשמוע מה נאמר בשיחתם וכל שהצלחתי לדלות
היה משפט קטוע של הנציג שהסתיים בצמד המילים "בהצלחה
בבחירות". המציאות עולה על כל דמיון, חשבתי לעצמי. הבחור
הממושקף הודה לנציג בלבביות תוך שהוא מתעלם לחלוטין מכך
שהבחור הערבי אשר משמש כנציגה של מפלגת חד"ש חילק לו זה עתה
בחום חומר הסברה שמדגיש שוב ושוב את חוסר הלגיטימיות של המגזר
שאותו הוא מייצג... זה כבר היה יותר מדי, החוש ההרפתקני הארור
שלי הכריז מלחמה על הביישנות, זינקתי ממקומי וניגשתי אל
הדוכן.
"סליחה", פניתי אל הנציג, "מה בדיוק קורה פה?"
"שום דבר מיוחד", הוא ענה והוסיף, "אולי אפשר לעניין אותך
בפלייר לאחת המפלגות?"
"על זה בדיוק אני מדבר", אמרתי, "איך בדיוק אתה מחלק פליירים
למפלגה שמאמינה שאין הצדקה לקיומך בארץ ישראל?"
"עזוב אותך מפוליטיקה", הוא השיב, "הבחורה פה שמחלקת פליירים
נהייתה ידידה טובה שלי, כבר שבוע שאנחנו עובדים פה, דוכן ליד
דוכן. היא הלכה לשירותים ואני עוזר לה, אחר כך אני קופץ לאכול
משהו והיא עוזרת לי".
עמדתי מולו עם פרצוף של אחד שאמרו לו יום לפני הבחירות
שהגמלאים יקבלו שבעה מנדטים בכנסת הבאה. הנציג ראה את המבוכה
ואמר "הפוליטיקאים צריכים סדר יום, שיהיה להם על מה להתווכח
ולהתנגח, אבל בסוף כל מליאה הם יושבים ביחד במזנון של הכנסת,
לועסים את אותו האוכל ומחליפים רעיונות ודעות, הכל משחק, הכל
פוליטיקה, וכשמגיעים העיתונאים אז כבר מוצאים על מה לריב".
בסך הכל נשמע הגיוני, חשבתי לעצמי. בדיוק אז חזרה הנערה אל
הדוכן. "תודה חאלד", היא אמרה בקול צפצפני. "בבקשה מוריה",
הוא ענה והחזיר את הכיסא אל מול השולחן של מפלגתו.
למחרת, ביום הבחירות, ניגשתי לקלפי לממש את זכותי כאזרח
ב"משחק של המדינה". לך תדע, חשבתי לעצמי, אולי הפתק שלי יזכה
בכרטיס טיסה לאירופה או במיקרוגל חדיש. בכניסה לקלפי שרר שקט.
שלושה חברי קלפי עגומים למראה ישבו על כיסאותיהם והרהרו, כך
אני מאמין, על מר גורלם. לקחתי את המעטפה בהתרגשות ונעמדתי
מאחורי הפרגוד. הפתקים היו מסודרים בשורות. בהיתי בהם ופתאום
הם נראו לי די דומים, בגודלם, בצבעם ובתוכנם; על כל הפתקים
הודפס בדיו שחור ש.ק.ר - המפלגה של כולנו לכנסת. ראשי החל
להסתובב ורפיון קל אחז בי. עצמתי את עיניי וכשפקחתי אותן
תפסתי את אחד הפתקים, שמתי אותו במעטפה, שלשלתי לתיבה ופסעתי
הביתה. ביציאה שאפתי מלוא ריאותיי אוויר, הרגשתי שמילאתי את
תפקידי ולמרות שלא הייתי בטוח לחלוטין מה היה אותו התפקיד,
מצב רוחי לא נפגע ולו במקצת.