את כל הציפיות שלי דחסתי על פני דף אחד שלם. ציפיות די ברורות.
אני לא חושב שהו שונות כל כך משל אנשים אחרים. לסיים את
התיכון, להתגייס, אחר כך ללמוד משהו באוניברסיטה, למצוא עבודה
טובה, להתחתן, לגדל שניים או שלושה ילדים, ואז להזדקן בנחת עם
אישה שתאהב ותדאג. זה נשמע פשוט נכון...

כשהגעתי לבאקום, עברתי את שרשרת החיול המעצבנת הזו. קיבלתי
זריקות, מדים, כמה צילומים ועליתי על האוטובוס שנסע למחנה בסוף
הארץ. בהתחלה לא ידעתי אפילו לאן הוא נוסע, מכיוון שהמון רחמים
עצמיים מילאו אותי, אז רציתי רק שהחודשיים האלו יעברו בשקט.
להתחיל את כמעט 3 שנות עבודה קצת פחות טובה עם בגדים ירוקים
ולהגיע הביתה בערבים. אז אוכל להתפנות למלאכת השלמת הבגרויות
המעצבנת. את התיכון שלי לא סיימתי על הצד הטוב ביותר. נכון
שתכננתי כך תמיד, אבל זה פשוט לא יצא. אתם יודעים, תמיד
מתכננים דברים, אבל מי כמו כל אחד מכם יודע ששום דבר לא יוצא
בדיוק כפי שתכננתם. יצאתי די בסדר. עברתי את רוב הבגרויות אבל
לקראת הסוף, אחרי הניתוח, פשוט לא היה לי כוח ומרץ ללמוד,
להשקיע ולהצליח.

לקראת סוף כיתה י"ב, כשהייתי כבר בן 18, יצאנו אני ועוד 3
חברים לאיזה פאב בעיר. כמובן שאני, היחיד שהצליח לשלם על
שיעורי הנהיגה בזמן, נסעתי, וכמובן אני, שלעולם לא מוותר על
איזה משקה טוב, נהגתי גם בחזרה. הדרך לא הייתה כזו ארוכה, אבל
הם החליטו שצריך למהר חזרה. ומי אני שיאמר לא. אז מיהרתי. אתם
בוודאי כבר סגורים על הסוף הכה מייגע וכואב. אבל ממש כואב.
כואב לך, להורים, לחברים, לשוטרים ולפרמדיק. אחר כך כואב גם
לרופא ולמורה ול... פשוט כואב.
הניתוח עבר מהר וגם אני החלמתי מהר. אבל אחר כך הייתי מישהו
שונה. מישהו שכבר לא אכפת לו מקרירת המחשבים שבדרך וגם לא
מהצבא.

המלחמה כבר נגמרה. אני הייתי אז הן 19 וחצי, עוסק במשהו שדי
מבייש לומר בצבא. סתם לספור ניירות ולהכניס תיכוניסטים לכל
מיני חדרים. תקופה כזו מוזרה. חורף קשה. הפעם הראשונה שהלכתי
עם הדובון הצבאי הזה, שלעולם לא הבנתי למה קיבלתי אחד כזה.
חפיף.
כשהשתחררתי, נסעתי לחודשיים לארה"ב, עבדתי קצת לפני ואחרי,
ראיתי סרטים, קראתי קצת ויצאתי עם בנות. עם הרבה בנות יצאתי.
יותר מדי. לא רציתי מישהי רצינית, אז פשוט הייתי עוזב באמצע.
העבודה שלי לא הייתה ממש מעניינת וגם הרקורד האקדמי שלי לא
משהו, אך עדיין לא הלכתי לאוניברסיטה. אולי זה בגלל הכסף, אולי
זה בגלל שלא צברתי עדיין מספיק כוח רצון. בכל מקרה, גם את השלב
של להתפתח וללמוד דחיתי.

בגיל 29 סוף סוף התחתנתי. קראו לה מיכל, והיא הייתה ממש יפה.
נראה לי לפחות, אני לא כל כך זוכר. הכול היטשטש לאחר התאונה.
נולדו לי שני ילדים. בן ובת.
שניהם היו ילדים טובים כאלה, בטוח היו מצליחים יותר ממני
בחיים. בטח היו עולים עליי בציפיות. הילד בטח היה יוצא איזה
שופט או משהו, והילדה איזו וטרינרית. היא כל כך אהבה חיות.

היא אהבה אותי. מיכל. אני חושב שגם אני אהבתי אותה. כשהצעתי לה
להתחתן אתי היא הסכימה מייד. לא גרנו יחד ולא דיברנו על זה.
יצאנו רק שנה אחת. היא הייתה בת 26 כשהתחתנו. זו הייתה חתונה
גדולה כזאת. היא תכננה הכול עם ההורים של שנינו. אני לא הייתי
מעורב מי יודע מה. הייתי עסוק בעבודה הזאת שלי. חיפשתי כל הזמן
משהו יותר טוב, אבל לא מצאתי. אולי לא חיפשתי מספיק טוב. מי
יודע. היה לי עסק קטן כזה לחלקי חשמל משומשים, שהייתי מוכר
ומרוויח מספיק כדי לממן את החיים שלי ושל הילדים. את שלה היא
ממנה. היא הייתה אישה טובה, חכמה, מצליחה. אני חושב שבגלל זה
הייתי מתפרץ עליה כל הזמן. אולי בגלל זה היא עזבה אותי. בגלל
שלא יכולתי לרחם על עצמי כל היום. לא ליהנות ממה שאני עושה, לא
להעריך מה שעושים בשבילי.

אני לא יודע למה הם עזבו אותי. הרי החלומות שהייתי מתפרץ עליה
לעולם לא עלו לפועל. הם היו שני מלאכים קטנים. הוא בן 9, והיא
בת 5.
השאירו אותי, שכבר הייתי בן 40 לבד. בלי עבודה, בלי אישה, בלי
ילדים.
איזה בחור דרס אותם, לפי מה שהבנתי. בחור בן 18. סתם צעיר
שנתנו לו את האוטו ביום שישי כדי שילך להשוויץ מול כולם.

מאותו הרגע התחלתי להזדקן. הייתי לבן מבחוץ, לבן מבפנים, וגם
השיער כבר איבד את הצבע הבולט החום שהיה לו. רציתי פתאום נורא
ללמוד, ונזכרתי שתמיד רציתי ללמוד לנגן על פסנתר. כולם רצו על
גיטרה או תופים, ורק אני רציתי פסנתר. אז אמרתי, שיהיה גיטרה.
מי אני שאגיד להם לא. בלבי הייתי אומר- אני עוד אראה להם. אני
עוד אצליח.
אני כבר לא זוכר אם הצלחתי לעשות עם זה משהו. אני כבר לא זוכר
כלום אחרי התאונה.


האחות מזגה לי מיץ אשכוליות בבוקר, מדדה לי את לחץ הדם, את
החום, ובדקה אם יש תופעות לוואי מוכרות לתרופה הזו. היא סיפרה
לי שפעם הייתי מישהו מיוחד. שהיה לי פוטנציאל. תמיד אמרו לי
שאני אצליח. אולי לא האמנתי מספיק בעצמי.
היא אמרה לי שאני איש עסקים מצליח, שיש לי משפחה אוהבת, הרבה
אנשים תמיד סביבי ויש לי כוח מנהיגות. אני לא יודע אם כל זה
נכון. אני רק יודע שכאשר התעוררתי, אף אחד לא בא לבקר אותי.
בן אדם עייף.
וכשכבר  הגיע הלילה. הנה, אני כבר רואה את הכוכבים בשמים, כותב
ביומן את תמצית היום ולא יודע מה לכתוב.
אני רק יודע שעברתי תאונה, או עשיתי תאונה, עברתי ניתוח ועכשיו
אני פה.
הכול ריק חוץ מזה.
עוברות לי כל מיני מחשבות בראש. מה אעשה כשאהיה גדול. אם אצליח
עוד לגדול.
אולי עוד אלמד משהו, תהיה לי עבודה טובה, אישה, ילדים. אולי
אני אהיה מישהו. בלבי, אני עוד אראה לכולם.