כשהייתה צעירה חלמה להיות זמרת, והיום היא כותבת שירים בשביל
גדולי הזמרות. אולי אתם לא מכירים את השם מאחורי המילים אבל
מעיין רותם אומרת "אני מכירה אתכם".
ישנן קלאסיקות שיישארו תמיד, וכזהו השיר האחרון של מעיין
שנקרא "חלמתי עליו לפעמים".
מעיין התחילה את הקריירה שלה בדף צנוע ב'הבמה החדשה' שפורסם
תחת שם בדוי. "לא הייתי מוכנה לביקורת" מעיין מחייכת, ומראה
לי את השירים הראשונים שהיא פרסמה "כתבתי את זה עוד לפני
שידעתי שזה שיר". אנחנו יושבים בקפה בכרמיאל, מכיוון שמעיין
מעדיפה להישאר קרוב לבית. "אני לא אוהבת את המקומות ההומים
האלה, כמו תל אביב, רק לכמה ימים. מאוד מנוכר שם לפעמים".
"מתי התחלת לפרסם שירים בשמך האמיתי?"
מעיין מחייכת כממתיקת סוד ולוחשת "את השיר הראשון פרסמה חברה
שלי, ולמרות שהתגובות היו קוטלות, אז הבנתי שהשד לא נורא כל
כך".
ופתאום הבנת שאת רוצה לכתוב שירים?
"אני אף פעם לא חשבתי שאפשר לעשות כסף מכתיבת שירים. החלום
שלי היה להיות פסיכולוגית, היו המון מקומות שרציתי לעבוד בהם.
נראה לי שהסימפטיה והרצון לעזור הוא זה שסחב אותי כל החיים
למקומות באישיות של אנשים, וגם שלי, שלא רציתי להכיר. השירים
שכתבתי היו בעיקר כדי להראות למישהו מה שעובר עליי."
והחלטת לוותר על החלום שלך?
"לא, אני לא אוותר על החלום שלי, אפילו אם לא ייצא לי ללמוד
את זה". בדיוק באותו רגע ניגשים אליה כמה אנשים, ומזדהים בתור
חבריה לתיכון. אני והם עושים הכרות קצרה, והם עוזבים זמן קצר
לאחר מכן. "הם לא יודעים מה אני עושה, מעטים בלבד באמת מכירים
אותי ויודעים שאני כותבת. זו תמיד הייתה הפינה שלי בלב,
שאנשים התרחקו ממנה".
מה את חושבת לעשות עכשיו, כלומר, אחרי שהכתבה תפורסם תהיי
מפורסמת?!
מעיין צוחקת, ואומרת בהומור "אני לא חושבת שייזכרו אותי,
ואני לא חושבת שצריך. אם מישהו פעם שמע שיר שכתבתי והוא נגע
לו בלב, זה מה שמספיק לי. אני לא צריכה אנשים שיזהו אותי
ברחוב, לדעתי כל תופעת הסלבריטי הזאת נהיית מגוחכת".
גם את אהבת בילדותך סלבריטים, ואפילו כמה מהם הביאו לך השראה
בצעירותך
את המילה האחרונה אני יותר ממלמל בחוסר ביטחון, מכיוון שהיא
צעירה מאוד כבר כך.
"אני מודה שאהבתי כמה אומנים, להקת בון ג'ובי והסולן שלהם
ג'ון בון ג'ובי, היו השראתי היחידה לפעמים. הייתי מאוהבת
בג'ון הרבה זמן, עד שלבסוף הבנתי שהוא גם כותב, והדבר היחיד
שאינו אותו דבר בייננו זה שלו יש גם קול לשיר את השירים שלו"
היית רוצה לשיר את השירים שכתבת?
"כמובן, אני לא חושבת שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם כל מילה
בשירים שלי כמוני, אבל עדיף שאנשים אחרים ישירו את השירים
האלה, הקרבה המרובה לרגשות לא טובה בשירה, לדעתי".
איך את בוחרת אנשים שישירו שירים שלך?
"בהתחלה אני הייתי צריכה ללכת לכל האומנים ולהציע להם, לשדל
ולשכנע אותם. היום יש לי סוכן, ומלבד זאת רב האומנים באים
אליי בבקשה שאתן להם שיר"
יש לך הרגשה של כוח, כשאנשים כל כך חשובים באים אלייך?
"יש לשירים שלי כוח, אני לא מעניינת את הזמרים, וגם אני חושבת
את יכולה להסביר?שהיצירה היא הדבר הכי מעניין, במיוחד עם סיפור
חיים כמו שלי".
"גדלתי בצפון, אני חיה עכשיו בצפון, והחיים שלי בעיקר היו
מאוד רגילים. אני גאה בכך ששום דבר לא עבר עליי ששווה לספר".
אז מאיפה את מקבלת השראה לשירים שלך, שאנשים רבים מסכימים שהם
מאוד יוצאי דופן מבחינת התכנים?
"אני רואה טלוויזיה, שומעת מוזיקה של אנשים אחרים, ואני חייה
את החיים לצד אנשים אחרים שמספרים לי דברים. אני בעיקר מצליחה
להזדהות, וזו הסיבה שהתחלתי לכתוב, ההזדהות."
הראיון מסתיים, מעיין צריכה לחזור לחיים שלה בצפון, ואני חוזר
לדרום.
לפני שאנחנו נפרדים ניגשים אלנו מספר אנשים ששואלים "את מעיין
רותם?". מעיין מחייכת, אומרת "כן". אישה אחת אומרת לה "מאוד
התרגשתי מהשיר האחרון שכתבת", ומעיין מודה לה, ביישנית פתאום.