אני לא אשכח את הבום הראשון.
אני וארז בחזרה מהקולנוע, הלכנו לקחת מזרון לשינה מכיוון שכל
מאיישי המשרדים צריכים להישאר במקום לישון בבית כמו כל יום
(שמבחינתם זה כבר סוף העולם). ארז ואני מתדיינים בנושא מי ישן
איפה ואיך נסתדר כל כך הרבה אנשים במקום כל כך קטן
ו"בוםםמממ..."
אני וארז מסתכלים אחד על השני, לא כל כך בטוחים אבל ביחד
אומרים "קטיושה.."
מתחילים את ההליכה המהירה לכיוון מקום המקלטים, ופתאום החלה
הסירנה! אנחנו רואים עשרות אנשים עטים לכיוון המקלטים אז עזבתי
את המזרון והתחלנו לרוץ. ברקע רס"ר הבסיס צועק לכל מי שרק יכול
שיגיע לשם מהר! וכאן התחילה ההיסטריה שלי. פתאום הרגשתי שהכול
אמיתי, שבאמת יכולה לפגוע כאן קטיושה והכול יגמר. מלחיץ
טילים!.. או כמו שההומור השחור אצלנו אומר- מלחיץ קטיושות!
נכנסו אל תוך המקלט הקטן, אין אוויר לנשום כולם שם מזיעים ובהם
מנסים לתפוס קצת אוויר מהריצה. פתאום בזווית העין ראיתי משהי
יושבת בצד המקלט מקופלת בתוך עצמה מחבקת את רגליה, כאילו
התכוונה להגן על עצמה מפני הנפילה הקרבה. התקרבתי אליה לאט,
התיישבתי לידה.
"שלום, את לחוצה מספר שתיים?" שאלתי
"סליחה?" הסתכלה עלי במבט לא מבין
"היי, אני לחוץ מספר אחת! כל כך שמח שמצאנו אחד את השני"
התחלתי לדבר והיא לאט מעלה חיוך על פניה "עכשיו כשתפגע הקטיושה
ונמות כולנו כאן, לפחות נוכל להגיד שמתנו ביחד!"
"די!" אמרה ודחפה אותי קלות הצידה
"כן את צודקת, למה לחכות?.. למשהו יש כאן רובה?!" צעקתי ברחבי
המקלט
"די לחוץ מספר שתיים! איך אמרת שקוראים לך?"
"אה.. אני לא יודע.. מאז שנהייתי לחוץ שכחתי מי אני הייתי
קודם"
"אז לחוץ מספר שתיים תירגע בבקשה!"
"מה איתך?" שאלתי
"פוחדת.." ענתה בהיסוס
"כן, הא?.. גם אני. איפה את גרה?"
"בבועה"
"כולנו גרים שם.."
"התכוונתי ת"א" אמרה
"גם אני"
"כי בבית, אתה רק שומע על זה, אתה לא באמת נכנס למקלטים אתה רק
מתחבר לזה דרך הטלוויזיה תורם 10 שקלים כל הזדמנות שיש לך
ומרגיש טוב עם עצמך!"
"תגידי, לחוצה מספר שתיים"
"כן לחוץ מספר אחת"
"מה נראה לך שיהיה?"
"לא יודעת.." אמרה ומוחה דמעתה "אני מקווה שיהיה טוב!"
"אבל תראי, אם הכול יחרב פה וכולנו נמות.."
"שקט, זה לא יקרה!"
"את אומרת את זה כי את מפחדת!"
"לא, כי מהם הסיכויים שהוא יפגע דווקא פה, ואנחנו מוגנים, אוף
איתך!"
"לא נכון! אני יודע שזה רק ענין של זמן!"
"די כבר! תנשום עמוק רגע.."
"מה?" שאלתי
"תנשום עמוק!"
"ו.."
"חכה קצת, תראה שזה יעבור לך!"
שרר שקט מספר שניות..
"זה עבר לך?" שאלתי אותה.. והיא מסתכלת עלי במבט מאופק
"..כן" אומרת בהסכמה מלאה
"אני שמח.." אמרתי, ונשכבנו שנינו על הרצפה..

"אה, נזכרתי.
אני אור"