תמיד רציתי לשאול את השאלות,
ולא באמת לקבל עליהן את התשובות.
פחדתי.
אז התמודדתי.
האירוע היה בזמן שמירה בצבא.
היה מעניין.

"אדון הרב, תגיד..." שאלתי את אודי, הבחור הדתי ששומר איתי,
"אם אלוהים רוצה שנעשה כרצונו, למה נתן לנו בעצם חופש
בחירה...?"
"מכיוון שאם מתוך חופש הבחירה שלך, בלי שום כפייה ופחד, בחרת
למלא את מצוותיו ולעשות כרצונו אז אתה עושה את זה מלב שלם.
ועל כך תתוגמל. מה שלא ניתן היה לדעת אם לא הייתה לך את
אפשרות הבחירה", ענה בפשטות.
"אתה אומר בלי שום פחד וכפייה... אבל חרדים שממלאים, אני
חושב, באופן הכי אדוק את מצוותיו, עושים את זה מפחד. מחרדה -
על כן שמם", עניתי בחזרה.


כך התפתח לו דיון של שלוש שעות עם אדון הרב (שם חיבה שנתתי
לבחור), בחור דתי אדוק שהתגייס. דיון שבמהלכו העליתי בפניו
שאלות קשורות לדת, אבולוציה, כפייה דתית וכמובן:
"היה לי פעם חבר טוב, באחת מהישיבות שהייתי בהן..." מספר אדון
הרב, "ממש, התחברנו מאוד במשך איזה חודש וחצי! המון דעות שלי
היו דומות לשלו, כמעט לא היה יוצא שהתווכחנו על דעות שונות,
שתבין! גם סיפרתי לו איזה משהו שלא סיפרתי לאף אחד בחיים שלי,
על איזה פשע, גניבה שעשיתי."
"יאללה בכיף!" אמרתי לו, "ואתה עוד בקשר איתו?"
"פה מגיעה הנקודה הבאה שלי. מכיוון ששיתפתי אותו בסוד הקטן
שלי, הוא סיפר לי גם משהו. הוא סיפר לי שהוא הומו... סליחה,
שהוא היה הומו פעם."
"ומה גרם לניתוק הקשר?" שאלתי.
"שמע, יש לי רתיעה מאנשים כאלה. לא שחס וחלילה עברתי סוג של
הטרדה מינית מצד גברים, אבל זה מגעיל אותי. זה לא כדרך הטבע,
זה לא משהו שהוא מקובל בכל רמה שהיא!"
"אתה מקשיב לעצמך?" שאלתי אותו בתוקפנות, "אתה מבין את הראייה
המקובעת והמיושנת שלך?"
"אתה חושב שזה כדרך הטבע? אלוהים ברא אדם ואישה, בכדי שיהיו
ביחד, ולא בכדי שום דבר אחר! צריך לטפל באנשים כאלה, להוציא
את זה מהם!"
"להוציא את זה? מה זה, סוג של מחלה?"
"זאת מחלה לכל דבר!"
"מחלה מולדת אם כבר, מה שאומר שרוב הסיכויים שלא ניתן לטפל
בזה... כן, ותחליף את המילה 'מחלה' ב'העדפה'!"
"רק שתדע, שאצלנו ישנו רב מיוחד שאמור לטפל באנשים שיש להם את
הדבר הזה, וזה מצליח! אסור לממש את הרצון האסור הזה!"
"כי במי זה פוגע?!"
"לא קשור לפוגע! זאת מחלה שצריך לטפל בה!"
"אי אפשר לטפל בזה, מה אתה מקשקש?!"
"זה כמו קלפטומניה! 'מחלה מולדת' אמרת, לא? גם בזה אפשר
לטפל!"
"אחד ממיליוני ההבדלים בין קלפטומניה להומוסקסואליות הוא
שהעדפה מינית לא פוגעת באף אחד ולכן לא צריך לטפל בזה! ומה
קרה עם החבר שלך, טיפלו בו?"
"הוא היה הומו, אמרתי לך. אין טעם לטפל בו!"
"מה זה היה? מה זה בא על פי עונות, מזג אוויר ומשב הרוח?! מה
זה היה הומו?"
"הוא אמר שהוא כבר לא כזה. הייתה לו תקופה והוא כבר לא כזה."
"אני אגיד לך בדיוק מה הוא. הוא הומו, וה'תקופה' שהוא נמצא בה
עכשיו שכביכול אמורה להיות תקופה שבה הוא סטרייט נקראת החבאה
עצמית מהפחד שאנשים כמוך ינדו אותו!"
"זה מה שהוא אמר לי."
"ואתה מבין כמה נורא זה מצדך לנתק עם בנאדם קשר, רק בגלל
תכונה שלו? ואני מדגיש תכונה! כי מבחינת החיבור האישיותי, הוא
היה קיים, אז סתם, סתם בגלל שהוא 'כזה'..."
"היה", קטע אותי.
"... כזה! אתה מנתק איתו את הקשר? הוא ההוכחה הקיימת בשבילך
שהומואים הם לא אנשים רעים או דוחים, כי עובדה שהתחברת לאחד!"
"עד שהוא אמר לי שהוא כזה!"
"כלומר שזאת הכותרת שמפריעה לך...? הוא היה הומו באותה מידה
חמש דקות לפני ואחרי שסיפר לך!"
"אני גם אמרתי לו, שחבל שהוא סיפר לי. גם הוא הצטער על זה."
"אני חושב שאם יש משהו להצטער עליו היא דרך הקבלה הנוראה שלך
עם מה שהוא אמר לך. אני לא מדבר על דיבור יתר על הנושא, שלא
נדבר על שיתוף. אבל קבלה. להגיד לו: 'סבבה, אני עדיין חבר
שלך'. שזה הבסיסי ביותר! וגם את זה אתה לא עשית.
"אם זה גורם לוואי של אמונה בתורה, אז אני מעדיף קצת שלא
להאמין."

אני מוסיף שאמונה יש לי, והיא אמונה שלמה.
השיחה נגמרה בסדר, אפילו עם הסתייגויות מסוימות מבחינתו.
אני בדרך כלל שונא להיות יפה הנפש הזה שמשכין שלום, אהבה
ואחוות אחים עם אנשים שזה לא יותר מדי אכפת להם.
ההבדל הוא שכאן היה לי אכפת.