מרים ראשי,
חוצה שבילים,
מגיע לפסגה.
שם, במקום שאנשים הופכים לכלום
ובו שוכנת ממלכת העננים.

צועד צעד ועוד אחד,
לא חושב אחורה,
לא מעיף מבט,
רוצה לרוץ
ולא להתפס.
ממשיך לעוף במחשבותיי.

האש הולמת בסלעים,
החזק שורד, לוכד את הכתמים.
הם מביישים את העולם,
להשליכם לכלבים.

ושוב הנוצה מלטפת.
מרכין ראשי,
לא מצטער.
מחייך מהבטן,
הרגשה של נצחון.
האמת שלי היא,
לא של אף אחד אחר.

צונח אל תוך הכרית,
שוכב שם כמו מת.
אך, מרגיש חי יותר מתמיד
ויודע שמבחינתם אני לא קיים.