חייל,
לאבא שלו אין באמת כסף.
אבל,
משאיר לבן החייל את הכרטיס הזהוב.
הבן,
יקח את האוטו ויסע איתו לעזה.
לצבא,
במקום לבקש כסף על דלק מחבריו.
למה,
כי הם יכלו גם לנסוע בחינם.
והוא,
מפחד שיעדיפו בחינם, ולא איתו.
אז,
אולי כדאי שגם הוא יסע ברכבות ואוטובוסים.
אבל,
לא. הוא מפונק מדי בשביל זה.
אז מה,
אם הוא מגהץ, מכבס, מנקה, הולך לישון לבד בבית.
הבדידות,
היא אינה תירוץ לפינוקים אחרים.
הבדידות,
חדה כתער. היא חותכת מפנים.
אבא,
ישלם על הדלק של בנו כי לא איכפת לו.
חייל,
איכפת לו.
חייל,
אין לו כוח לעשות עם זה משהו.
הוא,
רוצה להתפנק עכשיו.
מגיע לו?
לו?
לא.

לא לכל השאלות יש תשובות,
אין פה סובייקטיבי ואובייקטיבי.
הכל שטויות.
אם היה החייל חזק היה עושה את הדבר הנכון,
והוא יודע שהוא טועה.
זאת אומרת שהוא?


(עובדה #471: הבדידות דופקת את המוח. עובדה.)