לפעמים נדמה לי שאני יודעת הכל , שאני יכולה לעשות הכל. כאילו
שאני מחזיקה את כל הקלפים שצריך בידיים שלי , הדילר חילק לי סט
מושלם, וכל מה שאני צריכה לעשות זה לסדר אותם בסדר הנכון ,
להתאים את המהלכים הנכונים ברגע הנכון- והניצחון שלי, בטוח. את
האופוריה הזאת אפשר למשוך כמה שעות, אפילו כמה ימים או שבוע
במקרה הטוב, עד שכמו תמיד, ברגע אחד של חוסר ריכוז, אני
מתבלבלת בין הקלפים או לחילופין זורקת את הקלף הכי חזק שלי בלי
לחשוב עד הסוף, ומפסידה במשחק. וההפסד מצטרף לעוד שרשרת
הפסדים, חלקם ותיקים ולמודי ניסיון, חלקם צעירים ופעורים
המברכים אותו לשלום עם בואו.ובינינו זה כישלון ידוע מראש.
הפרצוף המופתע שלי ושל השחקנים המשניים בסיפור הוא לא רלוונטי.
מה שרלוונטי הוא שהסוף אף פעם לא משתנה, גם אם השחקנים
מתחלפים.והעלילה? מה איתה? היא המפתח להכל בעצם, לא?
הו העלילה.
העלילה היא אותו סיפור ישן נושן המנסה לשווא לצאת מקווי המתאר
העגולים שמלטפים ועוטפים אותו ברוך מכל עבר, מנטרלים כל נתיב
לשינוי או בריחה מהדרך שנקבעה לה מראש.
אבל כיצד ייתכן שעם כל התובנות החשובות שצברתי על אינטרפרטציה,
אינטראקציה, פרספקטיבה, בני עקיבא, איך זה הגיוני שבתחום המעשי
שום דבר לא עובד? איך זה שבתיאוריות הסבוכות העולם מתפרק
לשלושה חלקים עם חיבור USB בניהם ובמציאות הוא פזל של 700 ?
קשה לי להסביר את עצמי לאחרונה כי אני בעצמי לא מבינה לאן אני
הולכת. אני יודעת מה המטרה, וגם ברור לי מה אני רוצה להשיג
ואיך, אבל אז בדרך, משהו מתקלקל, העיקול מתארך, ואני מוצאת את
עצמי אבודה שוב במקום מוכר,אליו לא הייתה לי שום כוונה להגיע.
איך זה שאני מסתכלת על הקלפים ורואה ניצחון מובטח, אבל נכשלת
ברגע שהמשחק מתחיל באמת?
אז אני מנסה לעצום עיניים. לצייר,לקרוא, להקשיב, לתת לאושר
לבוא מעצמו,שהחיוך יימרח, לתת לחיים לשמח אותי, לעוף עם הרוח
בכיוון שהיא רוצה כי אולי היא יודעת יותר ממני בעצם לאן צריך
ללכת.
קחי אותי איתך רוח. אני עומדת על קצה הצוק, ידיים פרושות
לצדדים,עיניים פקוחות לרווחה, כולי מוכנה. קחי אותי, לאן
שתירצי, לאן שצריך ללכת, קחי אותי איתך. |
