לא היה לו קל, לאבריימל'ה שפיצניק.
איש קשה יום למרות שגם בלילה לא היה לו קל, נשוי לתרצה ואב
לקקטוס.
הוא היה מסוג האנשים אשר פרט לחמצן לו הם שותפים, נוכחותם
בהחלט לא הייתה  מורגשת.
יום כהה אחד עמד על דעתו לעשות לביתו, ואחר שעמד ישב.
לא חלפו דקותיים, חלפו שלוש, ואת אשר החליט פנה לבצע לא לפני
שנפרד לשלום משלום חברו משכבר, שאזר אומץ וארז ומזוודה, ופניו
לעבר השקיעה בחובות...
בינתיים באותו הזמן ממש, חשה חבצלת אישתו שתחייה שפיצניק, אשר
שמרה על שם נעוריה - אשתו שתחייה, כי נפל דבר, וגילתה את
האגרטל שבור...
אך אבריימל'ה שידע כי אם לא כאן ועכשיו או לחלופין שם ואחר כך,
יהיה מאוחר, ואז כבר יהיה צריך ללכת לישון, פנה אל המבואה נעול
בערדליים, מילים קשות ללא ספק,
ועל אף קשיי השפה, החליט כי מה שלא הורג - מחשל, ומיד נחשל
ומעד על האגרטל השבור.
"אנה פניך מועדות?" אמרה גערה גב' אישתו שתחייה, והוא מכיוון
שאת שאלתה לא הבין, השיב בנימוס כי פניו לא מועדות ואת אנה
בכלל לא מכיר... מכיוון שחמתה של אשתו החלה בוערת בה, מיהר
אבריימל'ה לצננה במים קרים, דבר שלא הוסיף לאווירה הכללית,
ומיד הרגיש את נחת זרועה נוחתת עליו ולא בנחת... אם כך נגזר
עלי... אעמוד בפרץ, אמר וישב אל מול פרץ צחוקה של אישתו, ישב
וחשב... ולשם גיוון גם חשב וישב, והגיע לכלל החלטה כי אין
בידיו החלטה.
לאחר שנרגעה במעט אשתו, הבחין בשעת כושר, זו הייתה שעת הכושר
הגופני בטלויזיה, "איזה מזל שאני קולט סעודיה!"  חשב לעצמו
אבריימל'ה, והבין שיש גם רגעים יפים בחיים, אולי בגלל זה הם
נמשכים רק כמה רגעים...
עת חזר לעצמו, הייתה כבר שעת ערב מוקדמת, מייד רץ להוציא את
תוכנית המגירה מן המזווה (זה היה מזווה עם מגירות) אך לא מצאה
שם, ובכל מקרה הייתה כתובה בסינית עתיקה, שפה אותה לא ידע,
למרות שניסה לקרוא כמו סיני תוך ליכסון גביניו.
מכיוון שהשמש כבר ירדה, והלילה עלה, הבזיק פתאום רעיון במוחו
הרופס: "היקום זה בעצם נדנדה אחת גדולה, פעם השמש למעלה ופעם
הלילה למטה וחוזר חלילה, או שחוזר ללא חלילה...", "אוריקה
מצאתי!" ניסה לשחזר אימרה ששמע פעם מפי מישהו מאוד חכם, או
בעצם לא, כשנזכר שהיה זה אביו... בהגיעו אל מפתן הדלת הרגיש מן
בליטה תחת רגליו, זו לא הייתה מסוג הבליטות שבקידמת מכנסיו...
"אוריקה" אמר בשנית "יתכן וזהו המפתן עליו סופר מקודם!" כמה
שהחיים מלאים הפתעות... חשב לעצמו כי לא היה יכול לחשוב למישהו
אחר...
בעודו לוחץ את ידית הדלת ומתוודע בשמו "אבריימל'ה שפיצניק" סבה
הדלת על צירה למרות שלעיתים היא סתם נפתחה. מוטב לפחות שאצא
בגב מורם ובראש זקוף סינן מבין שיניו, עת  נדמה היה לו כי
הצליח לקלוע לפתגם כזה או אחר, אך מכיוון שלא היה סגור על כך
עד הסוף, החליט לכל הפחות לסגור את הדלת.
לפני שייתחרט מיהר במדרגות אל עבר מחוז חיפצו "מוזר שנתנו
למחוז שם ביפאנית..." ופנה אל עבר המחוז הזה עם השם המצחיק, כי
ידע שהדבר עליו החליט אותו לשכוח בינתיים הספיק, אינו סובל
דיחוי ומכיוון שכך לא כדאי להרגיזו. רגע של מבוכה החל מכרסם
בליבו, אבל הוא נמשך רק רגע. בשאר הרגעים הוא פשוט נח ולא
כירסם.
לא, לא היה לו קל, לאבריימל'ה שפיצניק.
עוד יסופר רבות על קורותיו.