"בואי", הפלאפון הציג.
ירדתי למטה ונכנסתי למכונית הישנה שלו... הריח של החורף לא
התאמץ להישאר בחוץ.
אני עם המסקרה הגבשושית שנכנסת לי לעיניים מעל העדשות ונותנת
הרגשה של עיניים מנומרות, עם מעיל ארוך שמריח מכסף של אבא,
וסומק שרק מבליט את לובן שאר הפנים.
הוא עם ג'ינס גדול, חולצה שחורה ושיער שלא יישאר שם עד החורף
הבא.
נכנסת, שמה חגורה ובוהה קדימה לשמשה הרטובה עם הבעה של
"מוכנה".
לפני שנענה לבקשת פניי ומזיז את ההילוכים הוא מסתכל עליי במבט
מיואש שיודע שאני בחיים לא אתן לו את מה שהוא רוצה. מסתכל,
מחכה לתגובה, רואה שהיא לא באה, לוקח נשימה עמוקה ומסתובב
לכביש.
מדליק את הרדיו.
"... הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה
הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר."
זה מה שברי הספיק להגיד לנו באותו יום עד שהוא העביר תחנה כי
ראה שאני מזילה דמעה שהתחילה כשחורה, הפכה לאדומה ופגעה
במושב.
בנסיעה של 12 דקות עוברות לפחות שש דקות של מקומות עמוסים ושם
אני מרכינה את ראשי לכיוון ירכיי בשביל לא למשוך את תשומת לבם
של עוברי הרגל שייתכן שיכירו אותי ואת גילי ויעשו את החיסור
הפשוט ויגיעו למסקנה הקשה שהגבר שיושב לידי, גילו כפול מגילי.
הוא אף פעם לא ביקש שאעשה זאת אבל אני יודעת שהוא רוצה ואני
גם איני רוצה שהם ישברו את הראש בסוגייה החמורה, כי אם אני לא
יכולה להבין את התשובה מה יעשה הזקן מהתחנה?
נכנסים לחניה ואני עולה ראשונה ברגל עד הקומה הרביעית בדירה
שברחוב המקביל לרחוב שבו נולדה תינוקת יפה ובריאה שמאז הספיקה
לעבור יותר מקומות ממספר הטיפות שהיו על שערה מהגשם. עכשיו
היא פותחת את הדלת לחלל רחב וקר עם מעט רהיטים ועיתון אחד
מיועד רק לגברים.
"איך מוצאים אותן טריות ובשלות?" עמוד 35.
מעניין שהוא הצליח איתי לפני שהעיתון יצא. בן אדם כל כך חכם
קונה עיתון שהוא כבר מזמן הצליח להקדים אותו, דוגמה חיה וחמה
עומדת פה מולו.
מורידה את המעיל, זורקת על הספה, מתיישבת על כיסא במטבח כהמשך
לסלון ובוהה בקיר הלבן שמולה. אני רואה שם את עצמי ומחכה
שיעלה.
הוא נכנס בדלת שנעלתי בשביל לעכב אותו בפתיחה, זורק את המעיל
שלו על שלי, בא למטבח, נותן לי נשיקה בלחי ושוב כמו כל פעם
אחרי שנגמרה התקופה של ההתחלה מתאכזב מהתגובה האדישה ומכוון
את צעדיו למיטה.
מוציאה לי תפוז מהמקרר ולוקחת את הזמן למרות שאני אף פעם לא
מאחרת ואף פעם לא נותנת לאף אחד לחכות אבל עליו החוקים אינם
חלים, אם גורם חוקי היה חלק מהכל אולי הדברים היו אחרת.
מקלפת ואוכלת לאט לאט, שותה כוס מים בזמן שבראשי עובר המשפט
של אבא שאותו גידלו להאמין שפירות ומים זה שילוב קטלני.
נכנסת לחדר. הוא שוכב על המיטה, קורא את העיתון. הקור שבחדר
אינו מפריע, לא לי ולא לו. מכבה את האור שגורם לו לשים לב
למקומי.
מורידה את החולצה שהייתה פעם קשורה למעיל אך עכשיו היא זרוקה
על הרצפה ומשאירה אותי חשופה.
עולה על המיטה שלפני שנים שניתן לספור על האצבעות הייתה גבוהה
מדי לרגליי.
את מעשיי עושה כמו ילדה גדולה ושנינו שוכבים אחד ליד השני כמו
פעמים רבות אחרות...
מכבים את האור והולכים לישון...
לא מדובר פה על שגרה עצובה, לא מדובר פה על חוסר ברירה של
ילדה מסכנה, לא מדובר פה על מעט אהבה.
כל יום היה לנו מיוחד, רציתי בכל גופי וכל עצמותיי את גופו,
אהבתי אותו והוא אהב אותי אהבה שמתחוללת רק על ים ערפילי.
כל מילה וכל מבט רק הזכירו לנו כמה אנחנו קרובים לסוף שיקדים
את זמנו ולשאת את התחושה של הידיעה הגלויה שעמדה מול פנינו
מהתחלה.