לא חשבתי על החבר'ה מהצבא כבר עשר שנים. בשנים הראשונות עשינו
פגישות מחזור, אחר-כך יוני ירד לניו-יורק ושנה אחר-כך ניקי
יצא עם החברה של מתי - ואפילו אני לא יכלתי לשאת זאת.
כשאשתי סיפרה שאנחנו בהריון - הרגשתי את זה. קצת כמו מסר
תת-סיפי (רק בלי לשתות קולה). שבוע מאוחר יותר, כמעט נכנסתי
במכונית, כשהההרגשה הזו חזרה, הפעם לשנייה שלמה כמעט. הבת שלי
הייתה באוטו, ראיתי את המבט שלה והרגשתי שהיא ידעה. חשבתי
שהיא תפחד, אבל היא נראתה יותר כועסת מכל דבר אחר. לא דיברנו
כל שאר הנסיעה.
חשבתי שאני צריך לפחד שההרגשה הזו תחזור - אבל לא פחדתי.
חיכיתי לזה.
ביום שלישי שעבר ידעתי שאחד משניים - זה אני. שניים משניים
היה אלי. עצרתי את המכונית בכניסה לחניות של בניין - אנשים
צעקו אלי וידעתי שהם צועקים עלי - ולא שמעתי אותם. יצאתי לתוך
חנות שפנתה לרחוב וחיכיתי בפנים אולי שתי דקות - מתעלם
מהדיבור ההולך וחרד של המוכרת. ברגע הנכון פתחתי את הדלת
ועצרתי את הגנב.
אלי הגיע תוך כמה שניות - הסתכל עלי - מרוב הלם ובלבול הבחור
כמעט ברח. שברתי לו את היד והמשכתי להסתכל על אלי. המשטרה
הגיעה והוא הסביר להם הכל.
ברחנו שנינו, אחרי שהכל נגמר. נבהלנו עד מוות, תחושת האימה של
האחר הדהדה בכל אחד עד שהתרחקנו מספיק. עד שזה הפסיק.
אחרי שנרגעתי, חזרתי הביתה. הילדה עוד לא חזרה מבית-הספר.
האשה לא הבינה מה קורה איתי. כשאני חוזר הביתה מוקדם, לפני
הילדה, אנחנו בדרך כלל שוכבים, או אוכלים בחוץ או סתם מדברים.
הפעם הסתגרתי בשירותים, וכשהיא שאלה עם הכל בסדר - יצאתי
מהבית והסתובבתי עד שידעתי שהילדה חזרה. והיא, היא רואה דרכי
הכל.
למחרת, על הבוקר הייתי שניים מחמישה. סמי ומתי היו גם הם
במכוניות וחסמו שתי צמתים כמה קילומטרים לפני. אני השתלבתי
בתנועה והרגשתי שמיקי מתקרב. בלמתי בפתאומיות וסובבתי את הרכב
לחסום את שני הנתיבים. ראיתי במראת הצד את מיקי, רץ לאורך
הכביש ואוסף תוך ריצה חבילה מהכביש. כנראה ילד קטן או תינוק.
רפי היה תקוע עם האמבולנס במחלף, מיקי החזיק את החבילה ולא זז
מהכביש. הצפירות והיללות נשמעו כמו רעש לבן ברקע. עברה דקה
כמו נצח. כשרפי הגיע כבר הרגשתי את היחד מתפרק. הפחד של סמי
הדביק את כולנו. נכנסו בו מהצד והוא לא יכל לצאת מהאוטו.
יום אחר כך, הקולות חזרו. לרגע עוד ראיתי את האשה בוכה וצועקת
עלי, אחר כך, כבר לא שמעתי כלום.
אני עכשיו שישי מעשרה. המטרות שלי מוקצות לפי התנועה של
שלישי, שביעי ושמיני מעשרה - הם איטיים יותר.
חיסלנו את כל מי שנתן לנו הוראות. בהתחלה הם חשבו שאנחנו
שלהם, שאפשר לתת לנו פקודות. שאנחנו עדיין חיילים. אני דרסתי
איזה קצין פסיכולוגיה שהיה מעורב בפרוייקט - על הכביש, עם חזה
מעוך פנימה הוא שאל "למה". כשלא עניתי, הבין לבד. הוא אמר שש
או שבע פעמים "אוי לא". אחר כך, עם בועות ורודות משתעלות ממנו
החוצה - הוא אמר לי "זה אתם, אתם לבד, איזה טמטום..." ומת על
האלונקה עוד לפני שהכניסו אותו לאמבולנס.
אנחנו זה אני.
שישי מתשעה, סמי נכנס לקומה בבית החולים. מטרות זורמות
כל-הזמן, האשה עברה לאמא שלה - אני חושב - אני זוכר עיניים
מאשימות של ילדה.
רביעי מששה, אין זמן לכתוב, נראה שצדים אותנו. בסופר, בהפסקה
בין משימות לרכש מזון, איתרתי חשודה. ילדה שהביטה בי בצורה
עויינת. אמה, בשנות השלושים, פוטנציאל איום נמוך, מנעה מהילדה
לגשת אליי. אנחנו משוכנעים שאנחנו צריכים להכיר את הילדה.
היא מפחידה אותנו.