[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
סדנה לאהבה

חלק ראשון
אני נעצרת, מגרדת בראשי (אבל לא הרבה, שלא יחשבו שיש כינים)
ובוהה בכרטיס הקטן בידי: "סדנת אהבה ותקשורת בינאישית".
המסדרון ארוך וממוזג ושלטים מרובים תלויים. יותר מדי מראות,
אני מתחלחלת. יותר מדי מודעות עצמית שבא לי להקיא. בת עשרים
ושמונה ומדדה בין חדר "חיפוש המנטרה" ל"התמודדות רגשית בזמן
קיום יחסי מין - למתקדמים". להכל יש פתרון, הכל מחושב, הכל
נמדד ונכתב ומוספר. אפשר לנשום לרווחה, בקרוב גם אני אראה את
האור. לא צריך לחפש בהודו (פלאש-בק מהיר לכפר צ'אפורה בהודו,
אני בשמלה ארוכה וצבעונית ונקודה בין הגבות מענטזת בהגזמה אל
מול צ'פורי צעיר ושחמחם). האור אמנם זול בהודו, וגם האוויר,
אבל הוא לא יביא לך דבר חוץ ממחלות (שוב חזרה מהירה אל עצמי,
משתעלת למוות במטוס חזרה ארצה ומקללת כל עובר אורח ובמיוחד את
הדיילות החטובות). לא צריך לחפש בהוואי (ואלוהים יודע ששם לא
היינו). הכל כאן, בישראל, בציון, בארץ הקודש. או ברחוב המלאכה
שלושים, ליד "סופר אברמי".
והכל מסתכם בנקודה אחת - אהבה.
"אהבה," קולה הצרוד והשקט של המדריכה מהדהד בחדר הגדול, ואני
תרה אחרי מעוניינים מהמין הזכרי, "עפ"י ד"ר ויקטור פרנקל,
אהבה היא פן של תופעה אנושית ייחודית והיא היכולת של האדם
להתעלות מעבר לעצמו ולהתכוונן אל משהו מחוצה לו."
מה אני עושה כאן מה אני עושה כאן, אני מורטת חוט ארוך הנפרם
ממכנסיי ומבצבץ החוצה. אני עורכת במהירות את רשימת הקניות
לצהריים. שיט, שכחתי לכתוב חלב שלוש אחוז בקרטון, אם אני לא
אכתוב אני אשכח. "אהבה, חברים, זו לא מילה גסה, למרות שאנחנו
כבר מפחדים לאבד את הערך שלה מרוב שאנחנו אומרים אותה..." אל
תשכחי קרטון חלב אל תשכחי קרטון חלב... "מה למשל את חושבת על
העניין הזה?" לא לשכוח... מה? אוי לא. מדברים אליי.
והנה מגיע הרגע הזה בחיים, שאת מוצאת את עצמך מתעוררת מחלום
חביב על קרטוני חלב וכורסה מלטפת ואחר צהריים חלבי ופשוט מול
הטלוויזיה, לתוך מציאות סיוטית בחדר מלא גברים פנויים ואמידים
שלא מצאו מה לעשות בזמנם הפנוי, שמביטים בך ומחכים למוצא פיך,
ולך, כן לך, אין דבר לומר בנדון. השתיקה ארוכה ולבסוף אני
ממלמלת את ההתחלה הבטוחה: "תשמעי..." אך זו לא באה להצלתי.
הבת-זו תוקעת בי את שתי עיניה הגדולות (והענבריות בצבע כחלחל
מה-לעזאזל-היא-עושה-פה) ומחכה שאפול בלשוני. "את צודקת
לדעתי", אני אומרת לבסוף.
"באיזה חלק של המשפט?" היא מחייכת בנועם. שוב, פלאש-בק מהיר
לכיתה י' עם חדווה המורה למתמטיקה, אשר תוקעת בי שתי עיניים
מאשימות ומחכה שאספר לה דבר או שניים על וואי בריבוע כפול פאי
חלקי שתיים. "בחלק של האהבה..." אני ממלמלת תשובתי בשנית. כמה
מביך, מי אמר שבגיל עשרים ושמונה אי אפשר להסמיק.
"כן, ככה חשבתי," היא תוקעת את הארס, "הסדנה הזאת, חברים,
עולה לי ולכם הרבה כסף, והיא פותחת בפניכם אפשרויות מדהימות
לגבי הפתרונות בתסכולי היום הכי קטנים כמו לשנוא לקום בבוקר
מוקדם. אז מוטב שתפתחו את האוזניים כבר עכשיו, שלא תפספסו את
הסדנה, ומי יודע? גם את שאר חייכם."
ואני, מתכווצת בכיסאי, מאחלת לה חיי טרור ודם והלוואי שתעלה
עשרים קילו ואף בגד לא יעלה עליה חוץ מהסחבות הענקיות האלה
שיזקינו אותה במאה שנה!
"אהבה עיוורת..." היא מדברת, "מהסוג שנכנסים אליה ללא מודעות,
מהסוג שלא מבחינים במציאות הנלווית אליה..." הייתי בסרט הזה,
הלאה.
"ויש גם," היא מבזיקה חיוך לאדון בשורה מספר שתיים בחליפת
עסקים, "אהבה אשלייתית. מלאה בתשוקות אך ללא מחויבויות
אמיתיות."
כן, אני יודעת שאת, לא רק שכיכבת בסרט הזה, אלא גם ביימת
והפקת אותו, וגם חתכת בסוף איפה ומתי שצריך.
"ויש את..." פאוזה, אנחה דרמתית, המשך: "האהבה המושלמת. זאת
שלא חסר בה דבר, זאת שאנו שואפים להגיע אליה..." כן, אני
מגחכת, בטוח שאת אוכלת אהבה כזאת לארוחת בוקר.
למרות החשש לחלום בהקיץ שוב, אני לא יכולה שלא להיזכר בו.
בנדב. באהבה המושלמת שלי. היה זה יום חורפי גשום בטירוף
ותחנות אגד סגרו רשמית את הקווים לרגל ערב חג החנוכה. הסצנה:
אני בטרמפיאדה נידחת בכביש תשעים בצפון לאחר שנתבקשתי לנסוע
מטעם עבודתי להחתים זוג קשישים על חוזה עסקים (עבודה משעממת
מאוד בתור פקידה במשרד עורכי דין ולכן לא אפרט), תרה אחר הנהג
שינחת מגן עדן ויסיעני במהירות, אך בבטחה, אל חוף מבטחים.
הזמן? לפני שנתיים וחודשיים. הבחורה? אני, מעט יותר רזה, עם
שיער ארוך. קצת חיוורת, אולי נאה, המראה הבטוח. זאת שתחכה לך
בבית, אבל לא תנקה לך, אלא תושיט לך רשימה של מטלות המחולקות
חמישים חמישים. אתה תוריד ת'זבל, אני אשטוף את הכלים. אחר כך
נעשה הפסקת סקס, אם תגרה אותי מספיק ולא תריח כמו הזבל,
ונמשיך בצוותא לסידורי הכביסה המייגעים. אלוהים יודע שדרוש
הרבה סבלנות זוגית לכביסה. אותה הבחורה תסבול אותך אם תערבב
בטעות בגדים כהים בכביסה לבנה, או אם תשכח להוריד את האסלה.
אותה בחורה חזרה מחברתה הטובה מזה שנים ארוכות שבחרה לעבור
לגור בצפון וכעת חיכתה לצמד הגלגלים אשר יחזירו אותה אל
הציוויליזציה ההגיונית של תל אביב חסרת ההיגיון.
ולמרות הפחד לעלות על טרמפים בתקופה עזת מלחמות בישראל,
האפשרות להצטרף אל נהג משאית מנומנם ואדיש, נראתה לי פשרה
מספיק טובה בשביל להימלט מהגשם הנורא. לאחר כחצי שעה של
קפיצות ומהמורות לישבן, עצר הנהג החביב בקיבוץ (נידח עוד
יותר) ואמר: "עד כאן מותק. מצטער, יש לי פה סחורה לפרוק. אבל
היה נעים לארח אותך במשרדי הצנוע." אני מהנהנת במהירות ומקפצת
החוצה. "תודה." אני ממהרת להגיד ובמוחי המחשבה הסופנית על
לינת לילה בקיבוץ לא ידוע. יופי שירי, הגיע הזמן שתרדי אל
העם, שתקבצי גלותך, שתלבשי שמלה ארוכה ותפצחי במחול ים
השיבולים. כבר שנים שאמא שלי דוחקת בי לעבור לקיבוץ, מוטב
מוקדם מאשר מאוחר.
ואז הוא הופיע. בין טיפות הגשם והשבילים (כן, הבוציים) בין
המדשאות הירוקות, הוא עמד עם כמה בחורים נוספים ליד טרקטור
ענקי (לא הייתי מודעת לגדלי הטרקטורים העצומים שקיימים),
במגפיים שחורים גדולים ובבגדי עבודה כחולים. היה ניכר שהוא
גבוה ורזה (אוי, איך שבמקום ובזמן אחר אני מדמיינת אותך הולך
על המסלול של ורסאצ'ה וכולן מתעלפות לרגליך, עם או בלי
המגפיים) ושהוא הביט בי, רטובה ורועדת, העלמה במצוקה, וניגש
לעזרתי.
"את נראית אבודה."
"מה פתאום, אני יודעת בדיוק איפה אני נמצאת, במקום שבו כנראה
אנשים לא שמעו על מטריות."
הוא צחק, ונראה מושך למדי.
"נהה... מטריות זה לקשישים. להפסיד גשם שכזה?"
"מה אנחנו, שדה של עגבניות?" אני מחייכת.
"כן, להפסיד. יש דברים הרבה יותר נחמדים שאפשר לעשות בחורף,
ולאו דווקא בגשם."
כן, השיחה זרמה באופן מוזר, אבל זה לא שינה לי דבר. מי שהיה
נבוך זה הוא.
"אני נדב," הוא לחץ את ידי, לחיצה חזקה וחמה.
"שירי. סתם אחת שנזרקה ע"י נהג משאית גדול ומרושע באמצע
שומקום."
"היי! את מדברת על פליקס? הוא בחור טוב. אבל הוא מעלה כל אחת
על המשאית שלו, שלא תחשבי שאת מיוחדת."
צחקתי. "הוא גם זורק כל אחת ככה בלי התראה מוקדמת? בכל אופן,
לפני שאני אמות מדלקת ריאות, אתה יכול לעזור לי למצוא איזה
צימר, או בונקר, לא משנה לי. כל מה שיכול להסתיר אותי
מהמונסון הזה."
הוא חייך. "בטח. תעלי על הטרקטור ואני אביא אותך למשפחת
נוימן, יש להם צימר זול ונחמד, את תאהבי."
השמש יצאה בין העננים, הגשם נפסק והקשת בצבצה. ואני, מחייכת
עד השמיים (או עד הגגון האחורי של ה"ג'ון-דיר" הענקי), מביטה
מעלה ובמוחי להקת גוספל ענקית שרה ומזמרת 'oh happy day'
והציפורים מרננות על העצים והעולם הוא מקום יפה ובטוח.
ובכן, כאן עצרו. לפי הרומנים הרומנטיים, היינו אמורים לברוח
לאיזה אסם, להתגלגל בין הכותנה ולהיזרק על החציר ואחר כך
להפשיט זו את זה בתשוקה עזה ולהתעלס בחייתיות ולשרוט ולהיאנח
ולצעוק בתשוקה. אך לא. לנדבי הייתה חברה. והוא הכיר לי אותה
בחיוך מתחמק. קראו לה זיווה, והיא הייתה פעילה חברתית למען
(הכינו עט ונייר): איכות הסביבה, חיות הבית הנטושות, מעון
לילדים בעלי מוגבלויות ולמען אלוהים יודע מה, והיא הייתה
חייבת לתפוס לי את גבר החלומות.
ולמרות הכל, היה רגע. היה רגע אחד שהחזיק אותי לילות ארוכים
בעירי הרחוקה, בקומה שבע בין בניין ישן ומאפיר לרחוב עמוס
ומלא צפירות ומכולות ישנות. אותו הרגע ביום השביעי לשהותי
בקיבוץ. כן, זוג אנשי המשק החביבים, "משפחת נוימן", אירחו
אותי בשמחה באכסניה שלהם ללא תשלום, ואך ורק למען החוויה
הציונית של קירוב לבבות בין חברת עיר מנוכרת לחברי קיבוץ
מנוכרים.
היה זה בערב יום שישי בחדר האוכל של הקיבוץ בזמן הדלקת נר
שישי. הם ישבו לא רחוק. זיווה עם שיער ג'ינג'י ארוך, מחייכת
אל הילד שקם להדליק נר, חיוך אימהי אפשר לומר, ונדב, לא
להאמין, מביט היישר בעיניי. וכשהערב נמשך לברכות ולשאר שירי
חג, הוא חמק ממקום מושבו וטפח על כתפי. הוא רכן אליי ועורי
הצטמרר בזמן שלחש לי בביישנות: "בואי שנייה החוצה, אני רוצה
להגיד לך משהו."
נסערת וגדושת רגשות נעמדתי (לא שלמישהו היה אכפת אם
ה'עירניקית' תצא באמצע טקס הדלקת הנרות הקיבוצי) וחמקתי
החוצה.
האוויר היה נעים וקריר והוא חיכה בפינה מתחת לשיחי הרדוף
מוזרים. "מה רצית?" שאלתי ובתוכי חשבתי למה הוא שזוף בחורף
ולמה יש לו שפתיים עבות ועצמות לחיים יפות כאלה ולמה לעזאזל
הוא נראה כועס?
"נו? אתה מתכוון לדבר?"
"תראי, שירי... זה לא בסדר."
"מה? אה, זה בקשר לנוימנים? אני אשלם להם בעבור האירוח, נו,
אל תהיה נודניק."
"אוף. את מדברת הרבה, את יודעת?"
"מי אתה שתשפוט אותי? אתה לא מכיר אותי..."
"אני לא מכיר אותך אבל... אני רוצה אותך. כאילו, אני מתכוון,
זה לא בסדר. אוף." הוא נראה כל כך מתוק ולבי התכווץ. כן, אני
מוכנה, אני אתחתן איתך ואוליד לך שבע עשרה ילדים! אך המבט על
פניו הרחיק אותי. הייתה בו היכולת לעשות מה שהרבה גברים לפניו
לא הצליחו - לרסן אותי למקומי, לשתוק, לפחד להגיד משהו לא
במקום. הוא היה נבוך. "את רק שבוע פה, את נתקעת בכל מקום, את
מסתכלת הרבה עליי ועל זיווה, את יודעת כמה זמן אנחנו ביחד?
חמש שנים. כן. אל תהיי המומה. את מדברת הרבה עם יונתן, יש
ביניכם משהו? עזבי את זה, לא משנה. את בעצם, אני לא יודע מה
את עושה פה בכלל."
"רגע. מי שם אותך להיות שומר הקיבוץ? מספיק שיש אחד שראיתי
והוא גם קצת משוגע. אל תתעצבן, נו. אני גם... אני גם רוצה
אותך, ראיתי איך הסתכלת עליי." התקרבתי אליו אך הוא התרחק.
"שירי. אם את רוצה להתקבל לחברות במשק תעשי את זה כמו שצריך.
לטובתך, אמנם את רק שבוע פה אבל אנשים מדברים. וכשאת תלכי אני
אשאר עם הדיבורים. את יודעת שיש בינינו משהו, שיט עם הגשם
הזה!"
רעדתי, אך לא מקור. לחיי בערו. כל כך רציתי אותו לעצמי. כן,
כרכרתי אחריו הרבה, ובטוח שזה היה ניכר לעין. הזיווה הקדושה
שלו לא אמרה לי דבר, רק הייתה נחמדה, אז למה הוא היה צריך
לקלקל? שייקח אותי אל האסם המקולל הזה ונגמור עם הסיפור.
אבל הוא לא לקח אותי לשם. הוא הביט בי ואני הבטתי בו רגעים
ארוכים ולבסוף הוא לקח אותי אל חדר הכביסה, שם היה חם ונעים,
והייתה גם קורת גג. ופרטיות.
"אני לא רוצה לקלקל לך את... המצב החברתי, נדב, אבל אני גם לא
רוצה להתקבל לחברות. או לקלקל לך ולזיווה משהו," שקרנית,
"אבל..." התקרבתי ולראשונה העזתי לגעת בו. החזה הנוקשה מתחת
לסריג, הלב הפועם בחוזקה מתחת. הוא היה אמיתי. "שירי..." הוא
עצם עיניים. אלוהים, חשבתי, איזה עוד גבר עוצם עיניים בימים
אלה? הם ישר בום טראח! והבחור הזה היה יותר מדי הססן. החלטתי
לנשק אותו ויהי מה. ופיו היה חם ורטוב, כמו שציפיתי. מה שלא
ציפיתי זה שינשק בחזרה. שיחבק בחזרה. שארגיש עטופה בחומו
ונסערת רגשות כמו ליידי ברומן הרומנטי.
אך כמו שזה קרה מהר, זה נגמר מהר. הוא התרחק והביט ברצפה
מתנשם. לא אמרנו דבר במשך דקה עד שיצאתי מחדר הכביסה, מושפלת
ומבולבלת. למחרת בבוקר, לאחר שהנוימנים נראו קרים ומרוחקים
באופן חשוד, ארזתי את פקלאותיי (תיק יד ומעיל ארוך) וחזרתי
פגועה באוטובוס ישיר לתל אביב, לבוקר חדש של קפה ועוגייה
ובלאגן בדירה, שלא לדבר על בלאגן בחיי.

"בואו נחזור למה שדיברתי עליו," המדריכה מחייכת שוב בנועם.
"קרבה. אנחנו מחפשים אותה בכל רגע מעבר לפינה, גם כשאנחנו
נשואים עם שלושה ילדים." ואני נעורתי ממחשבותיי. אנשים החלו
להיעמד ואני ניסיתי לחזור לרגע בהכרה שבו שמעתי מה המטלה
שהמדריכה הטילה בזמן שעופפתי בזיכרונות. ללא הועיל, נעמדתי גם
אני, רק כדי לגלות באימה את המטרה האמיתית של המפגש. חיבוקים!
נגיעות! אלוהים יודע מה עוד. זה השלב הזה שמתחבקים, זרים.
השלב שכולם מתעוררים מהאפתיות החולמנית (כן גם אני) והמדריכה
(ביתר התלהבות פתאומית) מיישרת את חליפת הטרנינג (על גופה
המושלם) ומשלהבת את כולם לסבב חיבוקים ונגיעות. מי צריך את
זה, מלמלתי לעצמי. זה הזמן שבו החלטתי להתחבק במהרה עם העולם
החיצון ולחמוק החוצה בשקט מעיניה הרודנות של המדריכה-דוגמנית.
ובחוץ? חם, לח. השמש מכה, הבניינים גבוהים, הפלאפון מצלצל.
זאת בטח אמי, בשאלות על הכנות לקראת ערב שבת. אני לא עונה.
ההרצאות על האהבה גרמו לי לשנוא באופן מוזר את העולם. מונית
נסעה במהירות ולא אפשרה לי את זכותי במעבר החצייה. קיללתי את
הנהג עד חורמה. אישה עם שיער בלונדיני, צבוע מדי, חלפה מולי
וריח הסיגריות משתרך ממנה והלאה. היא הייתה עשויה מדי, צבועה
מדי, שזופה מדי, יותר מדי. רציתי לתפוס אותה ולהביא לה בוקס.
אך לסיים את הערב במשטרת מרחב הירקון היה כרוך בכסף לערבות
והסברים ארוכים מאוד בפני אימא פולניה, ולכן ויתרתי.
הפלאפון צלצל שוב. זאת הייתה ליטל חברתי הטובה. היא רצתה
להתעדכן בטיב המפגש החברתי שהרגע עברתי. בסיכום קצר מאוד
ונרגז היא הבינה שלא כיוונה אותי למקום הנכון ולכן הפצירה בי
להכיר את הבחור הזה, שהוא כל יכול. השף הצעיר והשרמנטי שהעביר
לה (ולעוד כמה) חוג יוקרתי בבישולים דרום אמריקאיים, אסיאתיים
וצפון אפריקאיים. קראו לו אמיר והוא יכל, לטענתה, להראות איך
תוחבים לאווז אומלל חסה בבטן ועדיין לנטוף סקס אפיל. ובעיקר,
היא אמרה שהוא הבחור בשבילי, אחד אמין לקשר רציני. "אם הוא
אמין לפילה שלו, הוא אמין לך", ואני הודיתי לה על שהשוותה
אותי לדג, אך לא תודה. ולאחר שעה של הפצרות (בעיקר כי היה לה
מעניין לערוך עליי ניסויים רומנטיים בעוד היא טובעת בשגרה
המשעממת של נישואים) וכאב ראש מתפתח בראשי נעתרתי לבקשתה.
וכן, הוא לקח אותי, איזו קלישאה, למסעדה הכי יוקרתית ויפה
בעיר, שבה הוא גם היה השף הבכיר בשותפות עם עוד חבר נעורים.
הוא דיבר נכון, שתק כשהיה צריך וצחק מהבדיחות המטופשות שלי.
הוא השקה אותי בחוכמה, עם יינות משובחים והסיע אותי בהתחשבות
רגישה עד לדירתו המרווחת והנקייה בצפון תל אביב. ומה אומר? מה
בחורה מבקשת יותר מזה? החלטתי לתת לו צ'אנס, ואולי בקרוב
אעמוד בסופר עם רשימת קניות ארוכה יותר, ואולי, בעזרת השם,
אני לא אשלם על כל הרשימה לבד.
הכל היה טוב ויפה. הכל היה מדהים אפילו. תחילתה של התאהבות
ופוטנציאל למעבר, והסקס? מעולם לא היה לי טוב יותר. מסתבר
שהשף המתוחכם (מה הוא מצא בבחורה המונית כמוני?) קרא את הקאמה
סוטרה במלואה. הוא, בתור שף טוב, ידע מתי וכמה להכניס, וכמה
צריך לחמם ומתי להפשיר. הוא רצה מקדימה ומאחורה, מהצד, מלמעלה
ומלמטה. על נדנדה, על כיסא, על שולחן ושאר החפצים הדוממים
והתמימים בדירתי. הוא השביח אותי והעניק לי את תואר אלילת
המין (אם אמא שלי הייתה שומעת...) ונישק את כפות רגליי. הוא
רצה חזק ורצה בעדינות, עם סינר ובלי סינר, על הערסל (על החלק
הזה ויתרנו בסוף), בפארק ציבורי בלילה (גם על זה) ובמקלחת של
חברים (על זה לא). הוא סגר את המטבח המפואר שלו לכניסה ורק
בשבילי לימד אותי כל רזי המטבח (ואני ערכתי היכרות קרובה מדי
עם כמה וכמה אביזרי מטבח). ולבסוף הגיעה הטבעת, בערב שישי אחד
בביתי. אחרי המון המון המון סקס, ומעט מאוד שיחות נפש, הוא
ירד על ברכיו ובעיניים דומעות הושיט לי את הזהב הטהור הנוצץ.
בהלם מלמלתי: "מה, אתה רציני?"
הוא הביט עליי והפסיק לחייך. "מה?"
"אנחנו בקושי מכירים חודשיים... ומתוכם הרוב היה בעיקר...
נו... אתה יודע..."
הוא נעמד בכעס: "אנחנו שלושה חודשים ביחד, ולא זכור לי שאני
היחיד שאמר שאני אוהב."
אני מתאמצת בראשי ובמבוכה נזכרת בלילה ההוא, שבו שכבתי ואמיר,
ראשו בין רגליי, הביא אותי לשיאי. בלהט הרוחות כנראה צעקתי
שאני אוהבת אותו, כמה מביך. וכל הזמן הזה ידעתי שהוא יותר מדי
טוב להיות אמיתי. הוא רצה להתחתן, ומהר. ובשביל מה? שיוכל
להוכיח להורים שלו שמצא פולנייה מבית טוב? מחר ליטל תקבל מנה
על הראש. בניסיון לרכך אותו, הוא נעמד וצעק עליי. "את בחיים
לא תתחתני כנראה! את בורחת מהמציאות. כל הזמן את באיזשהו
מקום! בחיי שירי, מתי תתבגרי כבר..." ותוך כדי דבריו קלטו
עיניי מודעה בעיתון. העיתון נראה לי מפלט זמני עד שאמיר יוציא
עליי את תסכולו, אך המודעה שתפסה את עיניי הייתה חשובה מכדי
שאפספס אותה. ניגשתי בהלם אל העיתון וקראתי בלב: 'זיווה מרוני
מקיבוץ נווה רמז בצפון נפטרה הבוקר ממחלה קשה וארוכת שנים.
זיווה, אשר ידעה שמחלתה חשוכת מרפא, שימשה דוגמה ומופת לנשים
ולגברים כאחד במהלך חייה, ואף בידיעה שגורלה נחתם. למרות
הקשיים, זיווה היקרה לא ויתרה, ובעוז הפליאה לברך ולעזור
לסובבים. לאחרונה התנדבה בעמותה למצוקת נשים מוכות כאן בעירנו
ואנו משתתפים בצער גדול עם משפחתה בלכתה של אישה כה גדולה
והדורת כבוד. יהי זכרה ברוך." לחלוחית עלתה בעיניי. אמיר
השתתק. ידעתי שהוא דיבר אליי אך כל מה שחשבתי עליו היה פניו
של נדב. פניו של נדב אוחז בחברתו האהובה בימיה האחרונים
ומקריא לה סיפורים ומנגן לה בגיטרה במסירות עד יומה האחרון.
שניהם ידעו שהיא הולכת למות והוא לא עזב אותה לרגע. הו נדב
שלי! בקנאה אך בדקירת עצב חדשה ידעתי שאני לא יכולה להישאר
בדירה שלי יותר, או בתל אביב. משראה אמיר איך החוורתי הוא
הפסיק לדבר ופשוט יצא מהדירה, ואני הבטתי במבט ריק לחלון. אני
חייבת לנסוע לשם, אני חייבת להיות בהלוויה, למרות שעברה שנה
מאז שנפגשנו שוב. וידעתי שלמרות שאת הבן אדם הזה פגשתי כל כך
מעט בחיי, הייתה לו השפעה כה חזקה.
זה היה לפני שנה וחצי, במסעי להודו. כן. זה הפרק הבלתי נמנע
של חיי הממוצע הישראלי. לא חייב להיות הודו. זה יכול להיות
איפשהו במזרח, או טיול מזורז באירופה. המשקיעים קונים כרטיס
הלוך בלבד לאמריקה. אני הסתפקתי בלהיסחב אחרי ליטל להודו. היא
טענה שמכיוון שאחרי הצבא ישר הלכנו ללמוד, לא עשינו את הפורקן
הדרוש בשביל להמשיך הלאה בחיים תקינים. ואני? לי היה קצת זמן
פנוי, וקצת כסף פנוי (תמיד הייתי יותר מדי חסכנית), והיה משבר
גיל העשרים ושש וחצי (זה אני המצאתי).
מעבר מהיר להודו. המקום? אודייפור ('עיר של זריחה') על גדות
אגם פיצ'ולה, אחד המקומות הכי יפים שראיתי בימיי. במקום
התקיימו הרבה מופעי אמנות קטנים, בין הרחובות הצרים, המקדשים,
ארמונות השיש והגנים היפים. יד הגורל, או המקריות, הביאה אותי
ואת ליטל לגסט האוס חביב, ללא מזגן אך זול במיוחד. בימים
הראשונים לשהותנו שם לא קרה הרבה, ידענו שבאנו בתקופת יובש.
ביום הרביעי לחוסר העשייה התעייפנו מלטייל ללא מעש ונדבקנו
למזרנינו כמו עלוקה לדם. החום הכבד מסמר אותנו לחדרנו,
מנפנפות לשווא במניפות בד ומפנטזות על הגפילטע של מאמא (כן,
כמה מבאס זה לפספס פסח בישראל).
"אויייייי אני מתגעגעת ל'חומוס צ'יפס סלט של סמי'," פתחה ליטל
רצף של געגועיי-לארץ.
"אני מתגעגעת לריקודי עם, עד כדי כך אני מתגעגעת לישראל",
נחרתי בחזרה למרות ששתינו ידענו שמעולם לא רקדתי ריקוד עם
אחד. "מתגעגעת לתורים הארוכים בסופר", "מתגעגעת לשניצל של
סבתא מירה", "מתגעגעת לחתיך ההוא מכיתה י"ב שהראיתי לו דבר או
שניים במסיבת סיום". "אני לא מאמינה ליטי! מה בעלך הנאמן היה
אומר אם הוא היה שומע?"
ובעודנו צוחקות ומפטפטות קלטה אוזנינו שיחה מעבר לעצי הבמבוק
שבחדרנו. מכיוון שהתרגלנו לשמוע כמעט כל מה שהלך בחוץ (כולל
עוונותיו המגוונות של תייר אנגלי צעיר מהחדר הסמוך), זה לא
היה יוצא דופן לשמוע גם עכשיו, אלא שכעת שמענו לראשונה משהו
שהבנו - עברית. ליטל הזדקפה: "את שומעת את זה? אם אני לא טועה
זה קולם של שני בחורים דוברי עברית! יכול להיות שאלוהים הנחית
עלינו מלאכים משמיים? ניצלנו משעמום נורא."
ליטל לא ידעה זאת, אבל חשתי פרפרים בבטני ושוב, כמו שתמיד קרה
כשהתרגשתי, חשתי רגישות בחניכיים והאצבעות נהיו רגישות. דברים
כאלה מוזרים קרו כשהתרגשתי. הבטתי דרך החלון הצר עם ליטל
וראיתי את מי שידעתי ששייך לו הקול. שזוף, במכנסיים קצרים עם
שיער ארוך ותיק גב גדול, מחייך.
"לא ייאמן, ועוד שני חתיכים. תודה אלוהים," אמרה ליטל, "סוף
סוף מישהו שיתקשר איתנו ברמה של שיחה ולא מבטים מפחידים או
המבטים האלה שמגיעים לך מתחת לצוואר. למרות שהתייר האנגלי
ההוא, יש לו מבט די נחמד..."
נדבי, מלמלתי בלב. איפה זיווה שלך? הבתולה הקדושה? מריה
מגדלנה? אולי רוח הקודש נחתה עליה והיא הלכה לרעות כבשים בנגב
או להוביל כת מאמיני יהוה חדשים? אה שכחתי, קשה להיות קדושה
ביהדות, את צריכה זין. או שבאת בלעדיה לצוד לך פרה קדושה
בהודו? לא הספיקו לך הפרות בקיבוץ? למה, הו למה, באת מכל
המקומות בעולם דווקא לכאן?!
"מה יש לך שירי? את נראית כאילו ראית רוח רפאים!"
... אתה בטח גם לא תזהה אותי, הקדושה שלך טשטשה עקבות ישר
אחרי שעזבתי נכון? ידעתי...
"נראה שאת נעשית חולה שירי'לה, מכל הדוכנים שעצרנו לאכול בהם
בדרך. המליצו לנו לא לאכול מהדוכנים אבל אנחנו? כמו ישראליות
טובות, לא מקשיבות..."
"ליטל, נראה לי שאני אלך לישון קצת... לא אכפת לך, נכון?"
"מה פתאום, ותשאירי את המסכנים האלה שם בחוץ בלי הדרכה? עוד
עלולים לשים אותם בחדר המזרחי איפה ששמו אותנו עם טונות
העכבישים והעכברים. בואי לפחות נצא להגיד להם שלום! הנימוס
מחייב! ויש לנו את ישראל להיות גסים רוח, לפחות בחו"ל נהיה
מנומסים."
ולאחר שכנועים רבים יצאתי אחריה בלית ברירה, מסדרת במהרה את
שיערי ואת הבגדים הנוראים ששהיתי בהם במשך יומיים. נראיתי כמו
אישה שהתחפשה לסחבה אנושית. כמה נורא.
הם ישבו בלובי (חדר קטן עם פקיד קבלה שנראה מת למחצה) וחיכו,
השם יודע למה. אולי אזלו להם המפתחות לחדרים? ככל שהתקרבנו,
שמתי לב עד כמה הוא נראה שונה. כאילו התבגר בשנתיים ולא בשנה,
וזה החמיא לו. הוא נראה נינוח ושליו, ופחות מאופק ואדיש ממה
שנראה שם בקיבוץ.
וכשהתקרבנו מספיק כדי להצל עליהם, הם הרימו את ראשיהם. נדב
פגש במבטי ונראה מופתע. ושיט, לא ציפיתי שיחייך חיוך כל כך
גדול. יותר מזה, לא ציפיתי שיקום, ישמוט את תיקו הגדול ויחבק
אותי חיבוק חזק. ליטל וחברו ההמומים נשכחו ממני ולפתע חשתי
מאושרת. מכל היוגות שאני וליטל סחבנו את עצמנו אליהן בישראל
וגם בהודו, לא מצאתי רגע של אושר כל כך נקי וטהור כמו הרגע
ההוא. הוא חיבק אותי חזק ורציתי לבכות. חיבקתי אותו בחזרה. כל
המחשבות הרעות שלי על העולם נעלמו ורק קיוויתי שלא יריח אותי
(לא התקלחתי שם הרבה). ולבסוף, אחרי נצח של חיבוק, הוא התרחק
והביט בי. לא ידעתי מה לומר.
הייתי צריכה לטוס לאפריקה, חשבתי. יתרה מזאת, לארץ האש
בצ'ופצ'יק של דרום אמריקה הייתי צריכה, או לאנטארקטיקה, שמעתי
שיש שם אחלה עונות ציד של דגים בעונה הזאת. אבל לא אני, אני
עמדתי מול גבר חלומותיי על גדות הנהר הכי יפה בעולם, בבקתת
העץ הכי מקסימה בעולם, בעיתוי מוזר ובבגדי סחבות ובריח נורא.
מה גם שהוא חיבק אותי. לא ידעתי אם לברך את מזלי או לקלל
אותו. ואז נזכרתי בליטל, שכנראה דרשה הרבה הסברים, וחברו,
שבחן אותי לאופקי ולרוחבי. לקחתי את ידו של נדב בידי ואמרתי
בחופזה: "ליטל, זה נדב. הכרנו פעם בקיבוץ," והוספתי לה את
המבט שלי: 'עזבי, הסברים אחר כך.'
ואז, לפני שאתחרט, פניתי אל נדב: "יש פה אגם ממש יפה, אתה
רוצה לבוא איתי?" מאיפה אזרתי את האומץ הזה, מאיפה. שלא יגיד
לי אף עורך דין במשרד לשדך לו דפים מבלי לבקש יפה, שירי
הביישנית האז לפט דה בילדינג!
נדב הנהן ומלמל: "אה... שירי זה אלון, אלון זאת שירי, ואתה
כבר מבין איפה נפגשנו. אמ, לא אכפת לך לקחת את המפתחות
ולהתארגן בחדר?"
"אמ... לא, לא בכיף," מלמל החבר אלון המופתע.
שוב, פעמוני כנסייה צלצלו, ציפורים ששרו בהודית חגו מעל ראשי
וזמרו הללויה, העלים עפו ברוח בין שערינו ואני הייתי שוב
בזרועותיו של נדבי. נדבי היה נסיך הודי קדום ואני הייתי
נתינתו הנאמנה לבושה בסארי אדמוני ועשיר. ישובים על הדשא
התחבקנו והתנשקנו כאילו היינו בשבי הסורי במשך שנים. העולם
נשכח, השמש לבלבה, הגנים והארמונות פרחו, ולשונו החמה חדרה אל
נשמתי. הוא היה שם, כמו שלא הכרתי אותו. כמו בחדר הכביסה
החמים בקיבוצו, רק פי אלף. היה כמה, רוצה, נלהב. עד שלבסוף
אילצנו את עצמנו להסדיר את הנשימה.
"וואו, לא זכרתי שאת כל כך יפה."
"ואני לא זכרתי שאתה כל כך לא ביישן!"
הוא קרץ לי בשובבות: "מה אני אגיד לך, התבגרתי."
נשכבתי עליו בתחושת אושר ושייכות: "רק אל תגיד לי שמאז שעזבתי
נגמרו לך החיים ונסעת לחפש משמעות חדשה בהודו עד שגילית שאני
פה ורק עכשיו הצלחת להתחקות אחר עקבותיי!"
הוא צחק ונישק את אפי: "תמיד היית מצחיקה. לא. אבל התגעגעתי.
לא העזתי להתקשר... את יודעת..."
בלעתי הרבה רוק לפני ששאלתי: "בגלל זיווה? אתם עדיין ביחד?"
פניו נפלו ואני הבנתי שכן. נעמדתי. הוא שתק. מסך עלה בינינו
ואני חשתי כאילו הוא חוסם שוב את אור היום היפה.
"שירי. אני לא מתכוון לדבר עליה כשאני פה. כן, אנחנו ביחד,
וזה לא בסדר מה שאני עושה, שאלוהים יסלח לי על כל נשיקה שאני
נותן לך. אבל אני לא יודע להסביר. בחיים לא בגדתי בה, למרות
ש... בשנה האחרונה בגדתי בה הרבה במחשבות שלי עלייך, וזה משהו
שאף פעם לא חלמתי שאני אודה בו. אני ואלון עשינו מילואים
ארוכים בישראל לא מזמן, בגלל האינתיפאדה וכל זה. החלטנו לנסוע
להודו ולנקות קצת את הראש, בטח כמו שאת והחברה שלך רציתן,
או... אני לא ממש יודע בעצם למה את כאן. ולראות אותך פה...
פתאום יצא לי הכל מבלי שהתכוונתי. היי, אל תלכי..." הוא נעמד
ורץ אחריי.
"תראה נדב! אני לא טיפוס רגשני במיוחד, או רומנטי. ולא ממש
מאמינה באהבות ממבט ראשון וכאלה, ואגב, גם ממבט שני הן לא
משהו. אבל אני יודעת שיש בינינו משהו חזק. לא מוסבר, לפחות לא
עכשיו. מעל הכל אני יודעת שאני שונאת את העובדה שיש לך חברה,
או שאתה לא מוכן להתנתק ממנה, גם אם אתה חושב על מישהי אחרת."
הוא תפס אותי וחיבק אותי: "אוף. אני מצטער. אם את רוצה אני
אלך. אלון יבין, מצידו לישון פה במטע בננות בכפר. יש עוד הרבה
מקומות לישון בהם."
"אל תהיה טמבל."
"אני כן טמבל. טמבל מאוהב." הוא חיבק את גבי ונצמד.
הוא פסיכי, הוא מטורף. ואולי גם אני. אבל הוא גרם לי לרעוד
וללב שלי לדלג על פעימה. לא תכננתי הפרעות קצב בזמן שהותי
בהודו, ולכן המשכתי ללכת.
למחרת לא אמרנו כמעט דבר זה לזו, בזמן שליטל לא הפסיקה לנדנד
לי ולכרכר סביב האלון הזה, שנראה גם כן מעוניין בכרכוריה.
וכמו בסרט, ההמולה בעיר החלה יום לאחר הגעתם. הופעות אמנות,
זמרים, פסטיבלים קטנים, ירידים, טיולים המוניים. ולמרות שנושא
'זיווה' טואטא מתחת לשטיח, הוא התנשא מעלינו כל העת כענן
שחור. למרות זאת לא נפרדנו לרגע. היינו ארבעתנו בכל מקום
ביחד, צוחקים, מדברים, אוכלים, מעשנים, מדברים על הארץ.
ובדקות שנשארנו לבד, אני ונדב, נשלחו ידיים, אך רק מגששות, רק
מקניטות, לא נוגעות ממש, למרות שגופנו בער זה לזו. למדתי כמעט
את כל ההבעות שלו בעל פה, וידעתי מתי העיניים שלו רצו אותי.
באגם בילינו הרבה, עד שהתחילו להגיע לשם המון תיירים. למדתי
מי הוא, פחות או יותר. הוא אהב קפה שחור חזק, והתלהב ממעשי
אמנות ידי אדם. אהב את שעות הערב המאוחרות ואהב להריח את
האדמה אחרי הגשם. הוא סיפר לי על הימים שלו בצבא והאריך קצת
יותר מדי על הפעולות המבצעיות שלו. הוא קנה לי זוג עגילים
קטנים דמויי פנינים ונשק לתנוכי האוזניים שלי לאחר ששם לי
אותם. הוא סחב איתו בתיק סיגריות ושלושה ספרים. לשמחתי לא
הייתה לו תמונה ניידת של זיווה, לפחות לא כזאת שראיתי. הוא
אהב ללבוש כחול. והוא היה בחור טוב ומקסים שידע המון על
נושאים שמעולם לא חשבתי עליהם אפילו. והוא התעניין כמעט בכל
נושא בעולם, בתעשייה אווירית, במזג האוויר הגלובלי, בטבעם של
החיות, באמנות קדומה, ובשאר עניינים שהעלה מאוב הספרים
המאובקים מהספרייה בקיבוצו. הוא התעניין מאוד בנושא המשעמם של
סדר יומם של העורכי-דין, שנראה לו סדר יום מלא הרפתקאות, שלא
כמו העלייה השגרתית על הטרקטור והגידולים החקלאיים.
לבסוף הכסף אזל, וליטל הייתה חייבת לחזור לארץ עקב אילוצי
עבודה. הזמן עבר מהר וחמק לנו בין האצבעות ואלון התחיל
להתלונן לנדב שהם מבזבזים יותר מדי זמן וכסף על מקום אחד ושזה
לא מה שהם תכננו. ידענו שהקץ הגיע. וכך הסתיימה הפגישה
האחרונה שלי ושל נדב ליד האגם קצת לפני הזריחה.
הוא היה מרוחק ושקט. "מחר הטיסה שלנו בצהריים. בעצם אפשר
להגיד כבר היום", אמרתי לו בעצב. הוא לא דיבר. "אוי! כשנחזור
אני כל כך הולכת לרדת על צלחת חומוס, אבל עם פיתה ענקית, פיתה
עירקית. שיקנאו כולם במשרד, אני אביא רק לי. בעצם לא יפה, אני
בת של פולניה טובה... אני מדברת יותר מדי, הא?"
הוא משך בכתפיו. לבסוף כשפנה אליי ודיבר, היה קר, ודיבר בטון
שהקפיא את עצמותיי. "שתהיה לכן נסיעה טובה. תשמרי על עצמך."
"זהו?"
"מה את רוצה שאני אגיד לך?"
"אתה מתכוון לשכוח הכל ברגע שתחזור לארץ...?"
"את יודעת שאני לא אשכח. אבל את יודעת גם ש..." שיש את זיווה.
העלוקה התמידית. בדמיוני רציתי לרצוח אותה. הג'ינג'ית שלא
נתנה לי מנוח. וכן, שאלתי אותו את השאלה שנשים אוהבות לשאול
כי הן אוהבות משום מה להכאיב לעצמן: "אתה אוהב אותה?"
הוא שתק וענה, כשעיניו לקרקע, "כן." וזה כל מה שהיה דרוש לי.
נתתי לו נשיקה על הלחי, נעצרתי שם לרגע, והמשכתי לחדרי. שם
ארזתי את מזוודותיי (עם דה ז'ה-וו חזק לבוקר שבו נסעתי
מהקיבוץ) ועלינו למטוס חזרה ארצה. ברגע שחזרנו לארץ התחלנו
קצת להתגעגע להודו. ואני? הנזק נעשה. בעודי יושבת במשרד
ומביטה בלי תיאבון על צלחת חומוס ענקית, חשבתי לעצמי - זהו
שירי'לה, מספיק עם התמימות. מעכשיו את לא מתאהבת בכזאת קלות,
מעכשיו רק גברים נורמליים, לא רגישים, גברים עניינים, והכי
חשוב - פנויים. ועם קצת מאמץ (ועזרה מחבריי הבהמתיים) גמרנו
את צלחת החומוס.
אך הודו וצלחת החומוס נראו לי רחוקים מאוד עכשיו בדרך
באוטובוס לצפון. עכשיו הבקשה הנוראה שלי מאלוהים שיעלים את
זיווה מחיי התגשמה ואני בכבודי ובעצמי נוסעת להלווייתה. לאחר
כשעתיים באוטובוס, כשנופי הארץ מתחלפים לנגד עיניי, החלה
להתגבש בראשי תוכנית. התוכנית הזאת כללה חיים בוגרים של אישה
בוגרת שלא זקוקה לבחור באופן נואש או לסדנאות לאהבה, שלא
זקוקה לנדב או להודו או לשפים מצליחים. איך שאני חוזרת בחזרה
אני אמצא זמן לעצמי, אני אבוא יותר לאמא שלי, אני אטע עץ בארץ
ישראל! אכה שורשים. אמצא כלב ואטפל בו (לא חתולים, כי הם
מזכירים לי בתולות זקנות ובודדות). אני אתרום כסף קטן למסכנים
שישנים ברחוב, אם אצליח למצוא כאלה. אני אתפטר מעבודתי ואתחיל
לעבוד בדבר שיגרום לי אושר. אני אקים בית בארץ ישראל!
וכעבור שעה, כשהנופים המוכרים החלו להופיע, הגשם החל. לפתע
התוכניות שלי נראו חלשות ומטומטמות. מה אני עושה? איזו טיפשות
מצדי לבוא להלוויה של החברה של הבחור שאותו אני... אממ...
אוהבת? מוטב יהיה אם אני לא אראה לו שבאתי בכלל. רק אצפה
מרחוק. אנקה את מצפוני. וברגע שהסיוט ייגמר, הופ! אני חוזרת
לתל אביב ומתחילה בחיי החדשים.



חלק שני
המודעות נתלו ברחבי הקיבוץ. מאז שעזבתי לא השתנה הרבה. דשאים
כוסחו, גינות פרחו, או קמלו, ביתם של הנוימנים נשאר כשהיה,
מרוחק וצנוע. ואני? התגעגעתי לעוגיות שוקולד תפוז שהיו להם
תמיד במלאי. החלטתי שהם יהיו נקודת הפתיחה שלי ולפני שהספקתי
להגיע לדלתם שמעתי מאחור: "שירי? זאת את? אוי איזה כיף!"
ולאחר מכן שלושה כלבי ענק התנפלו עליי והחלו במסעי ליקוק
נמרצים. מאחוריהם עמדה שרה נוימן החביבה לבושה בשחור. חיבקתי
אותה קלות, והחמאתי: "היי שרה'לה! את עדיין מריחה טוב!"
"אה זה? שטויות, עמי קנה לי בצרפת. לדעתי זה בושם זול שהוא
מצא בדרך אבל לא משנה, לא נספר לו שאנחנו יודעות."
לאחר שציידה אותי בתה ובעוגיות תפוז-שוקולד, החלה לגשת לעניין
בפרץ התרגשות. "אוי! היא הייתה כל כך יפה, את זוכרת אותה?"
(איזו שאלה, היא רדפה אותי שנתיים וחצי) "כן, בטח", השבתי.
שרה נאנחה: "ההלוויה בעוד שעתיים..." (שיט, לא הספקתי
להתאפר!) "... בטח חצי מהקיבוץ יבואו, אם לא יותר. איידס זאת
מחלה נוראה, אם לא מטפלים בזמן... אין מה לעשות..." (רגע,
רגע, מה?!).
נעמדתי והבטתי בשרה באימה. "איידס? את רוצה להגיד לי שהיה לה
איידס?"
"מה, לא ידעת? אויש, אני והפה הגדול שלי. אבל כן, חבל. זה היה
לפני שנים. היא הייתה בחורה קצת... שונה. היית צריכה לראות
אותה, לבשה שחור, חצאיות מיני והתאפרה המון. היא גם עישנה
בכמויות. זאת לא הזיווה שאת הכרת, זה בטוח. אחרי שהיא באה הנה
היא התארחה אצל משפחת קלר ומאז נשארה שם כבת בית עד... עד
שהאיידס הכניע אותה," אמרה ובהתה בדשא במבט קטטוני.
השאלה עמדה לי על קצה הלשון אך לא הייתי מסוגלת לשאול אותה.
שבע שנים הם היו חברים, בטוח שהיה שם סקס. השאלה מי הדביק את
מי? אוי. ברגע אחד חייכתי לשרה ונפרדתי לשלום וברגע אחר בכיתי
על ספסל בקיבוץ. הקיבוץ היה ריק (בטח כולם בהלוויה) ונראה
מדכא. חבל, דווקא אהבתי אותו הומה אדם. כרגע רק רציתי לברוח.
להקת הגוספל שבראשי קיבלה ירייה בראש, הציפורים גוועו וחזרו
למחבואם, הבלונים, הפרחים, הרוח, הכל גווע. בראש הייתה לי רק
תמונה אחת. תמונתו של נדב בעוד עשר שנים, חולה וגווע, רזה
וחיוור, ואני, זקנה ובלה, מושיטה לו עוד ספל תה. שבע שנים הוא
היה איתה והיא הייתה חולה באיידס. מי יודע אם גם הוא חולה. אם
זו לא אהבה, אז מה כן? מי אני, פולניה ברברנית ובררנית, שתבוא
ותוציא אותו מהאהבה הזאת? ואז הבטתי לשמיים. חשבתי שאולי היה
זה אות משמיים כדי שאמשיך לגבש את התוכנית שלי להחליף את חיי
הנוכחיים. החיים הקודמים היו איטיים, מאוסים, מלאי אכזבות
וקשרים רומנטיים הזויים (שף להוט לחתונה, מהמר כרוני עם חיבה
מיותרת לבגדים אפורים, ספר שנון עם נטייה למין הגברי, ועוד
כמה מקרים מצערים בעברי). חיי היו צרה צרורה אחת גדולה.
בלאגן, והכי גרוע, הם היו נגועים. נגועים באהבה שנגועה
באיידס. פוליטיקלי קורקט או לא, לא רציתי למצוא את עצמי
בסיטואציה שבה אני מגישה ספל תה רועד לבחור חולה עם עיניים
מדהימות. קמתי מהספסל הרטוב והלכתי לכביש, מחכה למושיע
שיחזירני לעיר הגדולה.
כאב ראש גדול תפס אותי בעוד אמיר ישב מולי על הספה הענקית שלי
ודיבר ברגש על עצמו ועל ילדותו. על השכנה הרעה בנאות אפקה,
ועל הילדים הדוחים שהיו איתו בגן. השעון שעל הקיר, כך היה
נדמה, זז לאחור. תהיתי אם זה עונש מאלוהים. לא היה שבע בערב
לפני שעה? אולי הוא מקולקל? חשבתי. "ואני באמת מאמין שאת אחת
הבחורות הכי... הכי נחמדות שפגשתי בשנה האחרונה..." כן, אני
אלך למוטי השען, יש לו כל מה שדרוש כדי להעביר ת'זמן קדימה או
אחורה... הוא כמו האלוהים של השכונה, "... ואני חושב גם
שעשיתי טעות בזה שמיהרתי מדי..." אלוהים, כאב הראש מתפשט
ימינה, מעל העין, למה דווקא שם? איזה כדור יעזור לי למיגרנה
חד צדדית עיקשת?... "בקיצור, אני חושב שאנחנו צריכים לנסות
מההתחלה."
שקט. הבחור הקטן עם הפטיש בראש משהה את מכותיו ונותן לי פסק
זמן כדי להיפטר מהצרה הזאת שנקראת אמיר. לפתע עלה לי רעיון.
"אממ... אמיר תגיד, אתה בעניין של... סדנאות וכאלה?"
"סדנאות?" הוא נראה מבולבל וחשב על התשובה המתאימה. "אני יכול
לנסות הכל את יודעת. אני פתוח לרעיונות" (כן, הבנתי את זה
כשרכנת מאחוריי בשירותים הנטושים של המוזיאון. רנואר המסכן,
אם הוא היה יודע מה יעשו אנשים בעת תצוגותיו המכובדות) "...
מאז שנפרדנו הדגים שלי לא יוצאים אותו הדבר. הם חמוצים יותר."
כמה קיטשי.
"טוב, זה טוב שאתה פתוח לרעיונות כי... יש לי מישהי להכיר לך.
שגם היא די פתוחה... לרעיונות. דווקא נראה לי שתתאימו מאוד."
ואם החושים המשרדיים שלי צודקים, ייצא מפה שידוך מעולה. תחבתי
לו את כרטיס הביקור 'סדנת אהבה ותקשורת בין-אישית' לכיס
ושילחתי אותו מעליי לפני שיספיק לחשוף את תכניתי.
נשארתי לבד בבית. שאבכה שוב? עשיתי זאת מספיק. אולי אתנסה
בסוגי מוזיקה שונים? מערכת הסטריאו המשוכללת שלי שובקת חיים
מזה עידן, והיא בקרוב תתעורר לחיים ותפתח עליי ג'ורה כזאת על
שאני לא מאכילה אותה בדיסקים. אולי אוציא את הגיטרה הישנה
ההיא מעל לארון ואנגן? אנסה לפחות. תמיד אמרו לי שיש לי חוש
מוזיקלי מפותח מאוד. הלכתי אל הארון "ברוכה שירי המוציאה
גיטרה מן הארון ואמרו אמן". אולי אעזוב את המשרד ואקים להקה?
אקרא לה 'להקת הזאבה הבודדה'. יהיו שם שירים על התבודדות
בעיקר, על מנזרים רחוקים. כמה פתטי, אי אפשר היום להישאר רגע
לבד מבלי להתחיל לבכות. איפה הגורו שיציל אותי? לא אכפת לי
לשלם לו כסף, או לקבל ממנו כדורים שישנו את ההרכב הכימי שלי
במוח. אולי זה מה שאני צריכה?
ובעודי מרחמת על עצמי, שמעתי נקישה בדלת.
הבטתי על הדלת באימה. איך אסלק אותו הפעם? אולי הוא צריך
הכוונה איך להגיע לסדנה. פתחתי את הדלת.
"אמיר תשמע... אה..."
אבל זה לא היה אמיר. זה היה נדב. לבוש בכחול ובג'ינס פשוט.
הוא נראה מתוק, נקי ורציני. בלי הרפש במגפיים, בלי הזיפים,
בלי מטען מיותר על כתפיו. אני לא טיפוס של חרדות וכאלה, אבל
התחלתי להרגיש חנוקה, ואולי קצת לחץ בחזה. אולי דגדוגים
מפריעים באצבעות וצמרמורת. נמנעתי מלהביט בעיניו המהממות. הוא
לא נראה חולה וגווע כמו בתמונה שרדפה אותי בשבוע האחרון. אותו
שבוע שחזרתי מהקיבוץ והחלטתי לנתק כל מגע עם העולם עד שאמא
שלי ואמיר קשרו נגדי והחליטו לבוא עד אליי. מה שהיה מיותר.
מהמשרד ביקשתי חופש, למרות שלאחרונה תהיתי עד כמה אני באמת
רצויה שם (ולא הבלונדינית החדשה, זאת עם המטען הכבד מקדימה.
היא בטוח ידעה לנפח בלון מסטיק מרשים יותר). שבוע שבו כמעט לא
יצאתי מחליפת הטרנינג שאמי קנתה לי ובה השילוב המזעזע של
אדום, ירוק, לבן ושחור (אולי פיתחה הזדהות חדשה עם דגל ירדן).
ואני חשבתי - שוב, שוב נראיתי כמו פועלת ג'יהאד מרושלת, או
עקרת בית נואשת, ולא אתפלא אם העיניים שלי עוד היו נפוחות
מבכי. נראיתי מסוממת, אבל המבט שבעיניו השכיח את זה ממני, הוא
היה כל כך... נעים.
"היי", הוא אמר.
"היי, תיכנס." לא, תצא, תצא ומהר, מה אתה עושה פה בכלל?
הוא נכנס והביט בסקרנות על הבית. היה אפשר לחתוך את השקט
בסכין.
"אמרו לי שהיית בהלוויה." הוא הנחית את המהלומה.
"הייתי, אבל פשוט... לא הגעתי. כלומר, הייתי ליד, ו..." הוא
חיבק אותי. שותקתי למקומי. להפתעתי נזכרתי בהודו. הבחור הזה
אהב לחבק אותי בלי התראה מוקדמת. והוא סחרר אותי וריגש אותי
וחיבקתי אותו בחוזקה. הבטתי בשעון שעל הקיר, רק שלא יזוז לי
עכשיו.
"אני מצטערת על... החברה שלך", אמרתי בקול חנוק.
"אבל את לא צריכה להצטער. אוף, הכנתי כל כך הרבה מה להגיד
ופשוט נשכח הכל", הוא הביט בי בעיניו הכחולות. למה לא הקשבתי
בסדנה מה עושים במצבים כאלה? אולי אני צריכה לגרור אותו לחדר
השינה שלי ולעזאזל עם הכל. לפתע גם כל העניין הזה של האיידס
נראה לי שולי.
"את יכולה לבוא איתי לאיזשהו מקום?" הוא הפתיע.
"עכשיו?"
הוא צחק. "כן, זה לא רחוק. ניסע באוטו שלי. זה משהו שזיווה
ביקשה ממני לעשות הרבה זמן לפני שהיא... נפטרה."
ישבתי על הסלע לידו. הוא החזיק קופסה קטנה וורודה עם ציורים
קטנים של מלאכים עליה. עיקמתי את האף, מלאכים זה כל כך שנות
התשעים המוקדמות. הסיטואציה העלתה בי פלצות, אבל הדימוי הזה
של זיווה בחצאית מיני מעור, זאת ששרה סיפרה לי עליה, היה חייב
לקבל אימות. "שמעתי על המחלה שלה."
שתיקה. הוא הביט הרחק לים הכחול ובלע רוק.
התחלתי לחשוש. "כלומר. שרה סיפרה לי בלי להתכוון, היא אמרה
שהמחלה הייתה לה המון שנים. בעצם... כל השנים האלה שהיא הייתה
בקיבוץ... כלומר איתך. גם." המילים התבלבלו לי. שיגיד כבר
משהו. הוא נשך את שפתו התחתונה.
"כן. זה נכון", אמר בסוף. יופי, אדון קולומבוס, גילית לי את
אמריקה.
"אני רק רוצה שתדע, ש... לא משנה לי כל העניין הזה. של המחלה.
כלומר... אוי איזה חוסר רגישות מצדי", טיפשה טיפשה, "החברה
שלך מזה שנים נפטרה ואני פה מדברת על... על..."
"על להיות איתי?" הוא הביט בי לבסוף, "את מתכוונת להגיד שגם
אם אני חולה, גם אז תרצי להיות איתי?"
כן? "כן." כן.
הוא היה רציני והביט בקופסה הקטנה. "אבל אני לא חולה. אף פעם
לא הייתי. נזהרנו, התרחקנו, זה מסובך. רציתי לספר לך משהו.
אחרי שחזרתי מהודו נפרדתי מזיווה."
ועכשיו ממש רעדתי, ולא מקור.
"כן. נפרדתי ממנה ותכננתי לעזוב את הקיבוץ. אבל אז המחלה שלה
התחילה להתדרדר. אנשים הסתכלו עליי לא טוב. המשפחה שלה לחצה
עליי להישאר, הכל היה כל כך... קשה. לא היה לי לב לעזוב אותה.
אפילו קניתי לה טבעת כדי להגיד שאני מצטער. ואת יודעת מה היא
אמרה לי? שהטבעת הזאת היא כמו השלשלאות שלי, של עצמי. והיא
אמרה שאחרי שהיא תמות היא תרצה שאני אזרוק את הטבעת לים. כדי
להשתחרר, את מבינה."
לא יכולתי לדבר. הנשימה הייתה כבדה מדי. הוא עזב אותה, הוא
עזב וחזר ונאבק איתה על החיים ואני הייתי פה, ריחמתי על עצמי
והתעסקתי בשטויות. ואולי הוא היה מפגר שהוא הקשיב לכולם? זה
כנראה כבר לא שינה דבר. אני אוהבת אותו. וכשהוא מביט בי אני
יודעת שאולי גם הוא. ואם לא, אז זה יבוא.
"אז הבטחתי לה שכן. שאני אזרוק. החזקתי ביד שלי כל ההלוויה את
הטבעת ובכיתי. בכיתי מזה שהיא מתה, ובכיתי מזה שהרגשתי שאני
כבר מת שנים. חוץ מהפעמים שהייתי איתך, ועוד כמה פעמים שאני
בקושי זוכר." הוא נעמד וזרק את הקופסה בחוזק. מדהים עד כמה
שקופסה קטנה מגיעה כל כך רחוק וכל כך מהר.
רגע ארוך שתקתי, ואז אמרתי: "אדוני, אני אתלונן עליך שאתה
מרעיל את הדגים של תל אביב ומאכיל אותם בטבעות משונות."
הוא צחק.
"משוגעת. יאללה בואי."
"לאן?"
"אלייך. אני משוחרר. אנחנו משוחררים."
"חכה רגע, ג'יני! כל כך מהר?" צחקתי בחדווה.
"בטח, יש לנו שנים לפצות את עצמנו. ואת חייבת לי כסף על הטיול
בחינם שעשיתי לך על הטרקטור, אבל את יכולה לשלם לי בצורות
אחרות", הוסיף בקריצה.
"כן, אני יכולה לחשוב על דבר או שניים."
"היי, אבל לפני זה תבטיחי לי משהו..."
"מה?"
"שאת הולכת להתקלח ולהחליף את החליפה המזוויעה הזאת!"
ובעודנו חוזרים אל המכונית, חשבתי על ד"ר ויקטור פרנקל. טעה.
אהבה מושלמת? זה שטויות. מי רוצה אהבה מושלמת כשיש אהבה מלאת
פגמים, ובלי הפגמים האלה היה משעמם ואף אחד לא היה צריך
סדנאות לאהבה ואינטרנט והכוונות וחיבוקים קבוצתיים. גם הנדב
שלי ואני היינו כרגע הזוג הפגום הכי מאושר שהכרתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כבר שנים סבתא
מבשלת דיסה...

איך זה שעדיין
לזה לא נשאר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/06 15:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה