שלושה ימים.
זה מה שזה.
רק עוד שלושה ימים.
אבל אתה יודע איך זה מתסכל?
לחכות לך כל פעם?
האהבה הזאת משגעת אותי.
אני מכורה אליך.
לא יכולה בלעדיך.
אבל לפעמים קשה.

וזה שטותי, כי ראיתי אותך בשבת.
וגם בזו שלפני.
וזה הרבה יותר שבתות מבד"כ.
ואולי דווקא בגלל זה, כל כך קשה לי עכשיו.
מחכה לך שתחזור.

אבל קשה לי.
קשה לי בלי לקום לצידך בבוקר.
קשה לי בלי לישון מחובקת איתך.
קשה לי בלי להרדם לצידך.

כל היום בהודעות.
פלאפון זו המצאה גאונית.
זה יגרום לכולנו למות מסרטן במוח, אבל זו עדיין המצאה גאונית.
שומרת איתך על קשר (גם אם קצת עילג וסתמי) לאורך כל היום.
ובלילה מדברים.
לפעמים 10 דקות, לפעמים מעבר לשעה.
הכל תלוי בכמה אנחנו עסוקים או עייפים.

ופתאום אני מגלה, שאתה החברה הכי טובה שלי.
ואני קולטת כמה אני מכורה אליך.
כמה אני זקוקה לך.
גם פיזית, אבל בעיקר מנטלית.
לפתע נופלת עלי ההבנה, שאני אבודה בלעדיך.
וזה מפחיד אותי.
ואני מנסה להתרחק, ולא מצליחה.
כי אתה לא נותן לי.
גם אתה זקוק לי.

וההבנה הזאת, מעלימה לי את כל הפחדים.