סבא היקר
אתמול הייתה ההלויה, אתה היית שמח לראות כמה אנשים הגיעו
וכולם הגיעו מכבוד גדול אליך
אפילו חברים שלי, שלא הכירו אותך, ניגשו ואמרו לי שאתה בטח
היית בן אדם גדול אם ההלוייה שלך נראית ככה
בהתחלה, אנחנו הנכדים, לא כל כך מצאנו את עצמנו
זה הרגיש כאילו אנחנו באים ללויה של מישהו אחר, לא שלך, לא של
סבא שלנו
אבל אז הרמקול הכריז, "ללויה של נעים צדיק, נא להיכנס לאולם"
ואז זה הכה בנו - אנחנו פה בשביל לקבור אותך
זה לא היה קל
עמדנו באולם, ניסינו להיות חזקים בשביל האמהות שלנו, ובשביל
סבתא
ניסינו לא לבכות, ולא להתפרק, אבל לא יכלנו, אחד אחרי השני,
כמו מגדל קלפים נפלנו
קודם אני, אחר כך יעקב ונועם,
ראינו איך האמאות שלנו מועדות אחת אחרי השנייה כשיוסי שר לך
את השיר "יהללוך מלאכים"
ראינו איך אנשים שאפילו לא מכירים אותך מזילים דמעה כשעליזה
הקריאה את ההספד
כולנו כאבנו שהיא הזכירה את הסיפור של דיינו ואת הכפרות
איך אפשר להמשיך ככה... מתי יחזרו החיוכים?
כשנשאנו אותך לכיוון הקבר, כולם רצו להיות איתך
הנכדים, הנינים, השכנים ואפילו סתם אנשים שלא מכירים
כולם רצו להיות איתך עוד שנייה אחת, להיות בקרבת אדם כל כך
גדול וחזק
סוג של אנשים מיוחדים מאין כמוהם, זן של אנשים שלא קיים יותר
ניסינו ללכת כמה שיותר לאט, לא להתקרב לבור הזה שהולך להיות
הבית שלך מהיום ולתמיד
דודים, אחים, שכנים ונכדים, כולם הולכים בקצב אחד, מחזקים
ומחזיקים
לא רוצים להיפרד... אפילו לא לרגע
דחינו את זה, הלכנו יותר ויותר לאט, בכינו, עצרנו והמשכנו
ללכת
זה מצחיק, כשאדם הולך למקום שהוא לא רוצה להגיע אליו, הרגליים
שלו נעשות כבדות
הוא מרגיש שכל צעד שואב את כל הכוחות שלו
אני מנסה לעצור, מנסה להגיד לא להמשיך... שאני מפחד להגיע לשם
אבל אין לי ברירה... אני חייב להמשיך
ובסוף, אנחנו מגיעים.
אנשים מסביבך, בוכים וצועקים
אני מרגיש את הידיים שלי רועדות, מפחד, מכאבים וממאמץ
כל עצם בגוף שלי צועקת לעזוב, לתת למישהו אחר להחליף אותי
אבל אני לא מוכן לוותר, לא מוכן לתת למישהו אחר להחזיק את
האלונקה שאתה שוכב עליה.
ואז, בניסיון נואש אחרון אני נושא תפילה בלב שאולי זה לא באמת
אתה שוכב שם,
אולי הכל טעות גדולה, ועוד שנייה אתה תשים לי יד על הכתף
ותגיד לי שאנחנו מאחרים לסעודת החג,
אבל אני מבין שזה לא יקרה ואני צריך להיפרד, לעזוב את
האלונקה, ולשחרר אותך לתמיד.
באותה שנייה.. באותו הרגע שאני עוזב את האלונקה
הכל עבר לי בראש, כל הילדות, כל החגים, התפילות והקידושים
אני רואה בעיני רוחי את החיוכים שלך, את הצורה שבה היית מחייך
לסבתא ואת הפרצוף שלך כשהיית רוקד
אני שומע לשנייה את הקול שלך שר "שבחי ירושלים את ה'", השיר
שכל כך אהבת
הכל עובר לי באותו הרגע בראש
ואז אני נשבר.
הדמעות יורדות, אני מנסה להפסיק אבל זה לא מצליח
אני מתחיל לצעוק, אבל זה מרגיש כאילו אף אחד לא שומע
יעקב תופס אותי, ואני יודע שאם הוא יעזוב, אני אפול על הרצפה
אני שומע את יוסי מקריא קדיש, כולם בוכים...
אהובה לא מצליחה להחזיק את עצמה ומתעלפת
אני צריך לדאוג לאמא, ולהחזיק את סבתא,
אבל מי ידאג לי? מי יחזיק אותי?
זה היה קשה סבא, כל כך קשה...
ואז זה נגמר
ואני מוצא את עצמי מול הקבר שלך, קורא לך הספד אחרון
רק אני יעקב ויוסי,
מושך את המילים, עוצר בין משפטים
העיקר לא ללכת הביתה, לא לעזוב אותך לבד, הרי אתה אף פעם לא
אהבת להיות לבד.
בסוף, אנחנו הולכים
הליכה איטית וקשה, נלחמים לא לסובב את הראש ולחזור חזרה
זה היה קשה סבא, מאוד קשה להיפרד ממך
להבין שמהיום אנחנו צריכים להסתדר בלעדייך בשבתות, בחגים ובכל
יום שעובר,
קשה לדעת שאתה שוכב שם, לבדך מבלי שנבוא להצחיק   ולחבק אותך
החיוכים נעלמו, הבכי עדיין נשאר
אולי,אולי נתגבר על זה בקרוב, אולי נדע להיזכר בך ולצחוק
במקום לבכות
עד אז עצוב לנו, אבל אנחנו יודעים שאתה יושב בשמיים לצידו של
אלוהים ומשגיח עלינו, כמו תמיד
יהללוך מלאכים, ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה.
אנחנו מתגעגעים אליך סבא נעים
הלוואי והיית פה איתנו.
אוהבים אותך