שחור וקודר היה הים, התמזגותו עם השמיים.
היה נידמה שיכולנו להמשיך בהלכתנו הלאה ואין רואה לאן.
השביל אינו ניגמר , ללא מוצא וסוף.
למעלה האורות מנצנצים,מאירים בנו זיכרונות.
פעם הם היו כאן וזירי השושנים היו בצבע ארגמן.
עכשיו הכל גוסס, מתפוגג ונעלם.
איפה היינו?
הכיצד התעלמנו מן הקיים?
המשכנו קדימה בלי לשים לב לחסר .
פתאום נפרץ מאיתנו המסמר שניתקע בלב.
הכאב.
החומה לא עצרה,
הגשם לא חדל.
הלבנה הביטה מעל,זהו היה זמנה,
שריד של אהבה,
להנחיל את העובדות שבשטח נותרו.
את האמת שמסתתרת מתחת למעטפת הנימצאת.