"האלכוהול. זהו. עכשיו הוא מחוק."
סבתא מסמנת תנועה של בקבוק עם היד.
חדה וגסה סבתא שלי, כל תא בגופה מיועד לאחסון זיכרונות
נבחרים. והיא בוחרת את הפעם שהחטיף לה במטבח, את הפעם שהלך עם
הזונה האשכנזייה, את הפעם שהביך את בתיה ביום ההולדת החמישי
שלה. היא בוחרת טוב טוב סבתא שלי. אבל יש זיכרונות שאפילו היא
לא רוצה לזכור.
קולה המר נוטף משפתיה לחולצתה, שנאה של שנים בעיניה היוקדות
מזעם, יורקת במבטא צרפתי.
במוחה, כיסא מתעופף מצד אחד של החדר למשנהו, סבא רוצה לדעת אם
יש בינינו כופר, מישהו שלא מאמין שבלעדיו נמות כולנו, אם יש
בינינו מישהו שיעז לגלות לו שהוא לא אלוהים.
"תגידי מילה, שרמוטה אחת, ואני שובר לך ת'פרצוף על הקיר, נשבע
לך."
סבא תמיד ידע להתבטא בבהירות מעוררת קנאה.
כנה כמו זבוב על גופה.
לא קל להיות פועל בניין מרוקאי. בעיקר כשאתה חי על פנסיה לא
קיימת ואשתך שונאת כל שנייה שאתה חי לצידה. "עבדתי כל החיים
שלי כדי שיהיה לכלבה הזו טוב. פעם אחת לא הוצאתי מילה. כל מה
שהיא רצתה היא קיבלה. בית, אוכל, כל יום אהבתי אותה והיא הרגה
אותי כל יום עוד קצת. ההערות העוקצניות שלה, הגניחות
המתוזמנות שלה. אף פעם לא מרוצה. שרמוטה."
"אני לא מבינה למה היא מתחילה איתו? כל פעם דוחפת אותו עוד
קצת ועוד קצת. ברור שהוא יתפוצץ. שתלמד לסתום לפעמים. אוף.
עכשיו הוא ממש יאבד שליטה בגללה."
כשאיריס מגיעה לאכול, הסכו"ם יפה יותר, הסלון נקי יותר
והחיוכים נשארים קפואים על פני כולם כמה שניות יותר. כי איריס
התחתנה עשיר. ואיריס תמיד צודקת. כשהייתה קטנה הייתה "ילדה של
אבא", גדלה והפכה לאישה של בעלה. בלונד יקר מעטר את ראשה
ההרצליאני עכשיו, אבל איריס לא שוכחת שורשים. היא זוכרת איך
אבא היה מחמיא לה בימי שבת כשהייתה מתלבשת כמו אימא עבורו. יש
דברים ששכחה. אולי עדיף שכך.
"יא חתיכת אפס. למה כולם צריכים לסבול כי אתה חרא של בנאדם?
כל החיים אתה אלכוהוליסט. מרביץ לאמא כמו איזה פחדן. אני
שונאת אותך. הלוואי שהייתי גבר, הייתי מולקת לך את הגרון
ומשתיקה את הצרחות האיומות האלה כבר. תמות! למה אתה נשאר
בחיים? כדי לאמלל את כולנו?"
אמא שלי שונאת אלכוהול. הריח עושה לה להקיא. גם על גברים היא
לא משתגעת. הכוחניות שלהם, החוצפה שלהם, ואיך שהם לא מחזירים
לה אהבה פשוט שובר אותה.
אמא שלי היא הבכורה, והראשונה שברחה מהבית. רצתה להיות
חופשייה, עצמאית. את האידיאולוגיה שלה אף פעם לא נטשה גם
כשסבא אמר לה שהיא "עוכרת ישראל" כי היא מצביעה מרץ.
אמא שלי זוכרת את סבתא בוכה בלילות כשהיא עוד ציפתה לו שישוב.
היא זוכרת אותו מחנך אותה בידו חסרת הרחמים שהכתה את הגאווה
ממנה.
היא זוכרת את יום ההולדת של בתיה. ואת החדר החשוך של איריס.
היא זוכרת את האף שלה מעקצץ לנוכח החולצה שלו, ספוגה בוויסקי,
בבירה, בערק, תלוי במצב הכלכלי.
היא זוכרת אותו חי ונושם. לא ככה היא רוצה אותו.
"יש עוד עשרים דקות עד שאני יכול לעוף מפה, אם מתחיל פה משהו
אני זז. אין לי כוח לשטויות האלה עוד פעם. אני כל כך עייף. כל
כך עייף."
אני יושב לשולחן ומביט בהם. לפעמים שאלה מופנית אליי, אז אני
עונה. לא צריך בעיות. רוב הזמן לא אכפת לי יותר מדי. רוב הזמן
אני חושב על קרן מופיעה עם המניאק הזה שמחזיק אותה צמוד כמו
איזה ניילון. הבן זונה הזה מת לעשות אותה. אבל היא בשלה, "אתה
יודע שכשאנחנו מופיעים שנינו רקדנים מקצועיים וחוץ מזה הוא
פשוט ידיד טוב, הוא ממש לא חושב עליי ככה. די נו." היא כזו
תמימה לפעמים. אני חושב על כמה שירון מהעבודה מאוכזב ממני, יש
לי בעיה עם איחורים בזמן האחרון. אני באמת מנסה לעבוד על זה,
אבל אני פשוט לא מצליח להתעורר. ההאנגאוברים האלה הורגים
אותי.
אני חושב על זה שאני חרמן מלדמיין את קרן רוקדת.
ולפעמים כשאני חושב על המשפחה המזוינת שלי, אני כותב סיפור.