הפאסיביות היא דבר נוראי.
כוונות הן תמיד טובות, אבל הן לא תמיד מספיקות, לפעמים שום דבר
לא מספיק ואז הכל אבוד.
קשר הוא דבר מסובך, ואנחנו לא תמיד מבינים את מהותו, אבל
אנחנו עדיין נלחמים עליו, מנסים להציל אותו, עושים הכל בשביל
למנוע ממנו להתפורר.
גם כשאנחנו לא יודעים בכלל למה, גם כשעדיף לשני הצדדים שהוא
פשוט יפסיק להתקיים.
ניסיונות חסרי תקווה תמיד מעוררים אכזבה עמוקה, ואת הרצון לשים
לזה סוף.
שום דבר כבר לא ניראה לי פשוט ושום דבר כבר לא ניראה לי שווה,
שווה את זמני כלומר, כלום לא חשוב מספיק.
הפסקתי להתרגש, הפסקתי להתלהב.
הפאסיביות היא דבר נוראי.
האדישות האיומה הזאת היא רק כוננות אחרונה לפני שהכל ידהה
ויעלם לי.
אני חיה מיום ליום ריקה מתוכן, מרגע חסר משמעות לעוד רגע חסר
משמעות.
הפאסיביות היא דבר מזעזע.
ומה אני בסך הכל? גרגיר מסכן בתוך ההמון הסוחף, אני נבלעת,
מתמוגגת בתוכו, ואני מסתכלת דרך החלון ובחוץ מדינה גוססת.
לא רוצה שלווה לא ביקשתי שקט, אני רק רוצה להרגיש משהו אמיתי,
משהו חזק, אני רק רוצה סיפוק.
אני כל כך אבודה טובעת בתקוות ובציפיות שלי להיות אחרת. אבל כל
מה שיוצא מזה זו רק קריאה לעזרה מילדה אומללה שאף אחד לא יכול
בכלל לשמוע בגלל שהיא כל כך חלשה וכל כך בודדה.
ויש לי ציפיות מעצמי כאלה שאני אפילו לא קרובה ללעמוד בהן.
הזיכרון העמום שלי של סיפוק נשכח לי ממזמן ואני יעשה הכל בשביל
להחזיר אותו בחזרה.
ההרגשה הזאת של חוסר שביעות רצון תמידי רודפת אותי לכל מקום
שאני הולכת אליו.
איבדתי את התשוקה לחיות כמו שאני אמורה לחיות, כמו שאמרו לי
לחיות.
ותמיד האכזבה, האכזבה המוכרת הזאתי, האכזבה ממי שאני.
לילות שלמים אני מתהפכת במיטה ותוהה על ההשפלה, הבושה, הפתטיות
שהיא אני, ובוכה לתוך הכרית.
הפאסיביות היא דבר מחליא!
אני מחליאה את עצמי,
אני שונאת את עצמי,
אני מתעבת את עצמי.
אז איך אני מצפה ממך לאהוב אותי?
לפעמים כשהכל אבוד, עדיף לא להילחם, עדיף לוותר, כי עדיף ככה.