בבוקר שלפני פורים קם רמי מרוקן מכול רגש. אתמול בלילה, עוד
היה יכול לחוש בושה או לפחות רגשות אשמה קלים כלפי העובדה
שאיננו חש דבר, אך כשהתעורר, הייתה דעתו מעורפלת לגבי טעמם
וצבעם של רגשות אלו, שהתכלו.
לגבי האותות שהתקבלו מגופו לא היה שום ערפול. רעב. הואקום
שנוצר היה חייב להתמלא.
על כן נאלץ למשוך מעליו את שמיכת הפוך הלבנה ולהתיישב במיטתו.
רמי התבונן בחדרו - שולחן המחשב הלבן, הפוף הלבן בפינה שמונח
על השטיח הלבן והמסגרת הגדולה וההדורה, שהייתה תלויה על הקיר
ומסגרה ריבוע קיר לבן. הבוקר לא התחבט בשאלה האם כדאי להשאיר
בחדר את הקקטוס הקטן והירוק שמונח על שידת הלילה הלבנה, או
לסלקו לנצח.
לאחר שבחר את בגדיו ללא ההעדפה מיוחדת, ניגש אל המטבח במחשבה
שאולי אורלי, שותפתו לדירה, יצקה מעט תוכן אל המקרר. לאחר
שפתח את דלת המקרר, חשב שהרגיש בפיו את טעמה המריר של האכזבה.
כול תכולתו של המקרר הייתה כמה חבילות של תחושות דלות שומן,
באריזות צבעוניות ועליזות. תשוקה דיאט, קנאה דלת קלוריות
ונוגדי תחושת דחייה עם אפס אחוז שומן רגשי.
"שוב היא באחת מהדיאטות רגש שלה. מה זה הפעם?" חשב רמי.
הוא נעל את האולסטאר הלבנות ויצא מן הדירה לכיוון הסופרמרקט.
למרות שהיה יום סגרירי, והאפור עטף את העיר כמו צעיף, חבש רמי
את משקפיי השמש שלו, עוד לפני שיצא מחדר המדרגות אל תוך
הרחוב. מסוכן בתל אביב לחשוף את העיניים לעוברים ושבים. בלי
קשר למחשבה זו, משקפי השמש הם שמנעו מהדם שניתז לחדור אל
עיניו. כמה מטרים לפניו נפל אחד מפועלי הבניין מן הפיגום
בקומה השלישית אל המדרכה. הדם שנחסם על ידי המשקפיים ניתז
בחופשיות על השלט שהוצב בכניסתו של הבניין המשתפץ והפך את
הכיתוב "עוד כמה חודשים כולם ברחוב יקנאו בי" לכותרתו של סרט
אימה זול, שדם אמיתי נוטף מהאותיות של כרזת הפרסום. רמי חש
לעזרת הפועל אך תנועתו, הייתה איטית ומיכנית.
"אתה בסדר?" שאל בקול רם את הגוף האדום והמפרכס שעל הכביש.
הוא נאלץ להרים את קולו משום שמצידו השני של הפועל, המתין
ג'יפ כסוף ונוצץ, שבעליו צפצף נמרצות ודרש בתוקף לפנות לו את
הדרך. (למעשה, שאלתו של רמי נשמעה ככה: "א-ביפ ביפ-תה ביפ
ביפ- בסדר? ביפ ביפ ביפ?", לא ניתן לומר אם שבשל כך לא הבין
הפועל את כוונתו, או בשל מוצאו התאילנדי, בכל אופן, הוא המשיך
לפרכס). תוך כדי שרמי ניסה לתקשר שנית עם קורבן התקרית, הופיע
מפתחו של הבניין המהנדס האחראי על הבנייה, שרץ לעברם ועצר ליד
רמי. הוא עמד ולרגליו הפועל   (שכבר חדל מלפרכס), הוריד את
קסדת הבטיחות הכתומה ואמר בשקט "איזה ברוך". לאחר דקה ללא
דומיה (שאון הצפצופים רק התחזק בקללות)   פנה המהנדס אל רמי
וביקש ממנו לעזור לו להזיז את הגופה אל המדרכה. בדרך כלל
הייתה עולה ברמי תחושת גועל מלווה בהרגשת זעזוע למשמע בקשה זו
לגעת בגופה, אך היום, עוד לא אכל את ארוחת הבוקר ועל כן
הסכים. הם הזיזו את הגופה כמה מטרים הצידה, אל המדרכה ושם נח
לו הפועל עד להגעת האמבולנס. הג'יפ חצה את הכביש במהירות. רמי
שאל את המהנדס אם הוא יהיה בסדר, והמהנדס ענה: "כן כן, אל
תדאג. יש לי כמוהו עוד מאה", חייך וטפח על כתפו של אלי. "אבל
תודה ששאלת, גבר". האמבולנס הגיע ועצר בחריקת בלמים ליד
הגופה.
רמי ניקה את משקפיו עם חולצתו והמשיך לצעוד באדישות אל
המרכול, משאיר מאחוריו פרמדיקים חסרי האונים.
מעל לכניסת הסופרמרקט היה שלט גדול ומצהיב, שהכריז בגאון:
"באבו את באבו בע"מ - מוכרים לך רגשות ברגש".   החנות הייתה
מוותיקות השכונה, ורוב תושבי הסביבה רכשו את תחושותיהם אצל
האחים באבו, לא בשל השירות האדיב או היחס המסור שסיפקו, אלא
בגלל העובדה הפשוטה שעל קילו אבקת שביעות רצון דרשו האחים רק
9.99 ש"ח. הם היו אלופי המבצעים המפתים, כגון "קנה חמש חטיפי
שמחה לאיד וקבל ליטר משקה מוטרדות איזוטוני".
חלוקת עבודה בין מהבאבואים הייתה ברורה: "באבו הקופה" תמיד
עמד בקופה, ו"באבו האירגון" תמיד ארגן את המוצרים בתוך החנות
ורב עם הספקים. בתקופות הקשות (באמצע החגים, שהמכולת התמלאה
אזרחים מוכי דיכאון, או אחרי גל פיגועים, שנוצר ביקוש אדיר
למוצרי תחושת ביטחון סינטטית) גויסו אל הדגל בניהם הקטנים של
האחים, שאותם כינה רמי בהכללה "מיני באבו",   ויחד הצליחו
לעמוד בפרץ.
בבוקר זה, הייתה החנות ריקה מנפש. רמי היה   ראשון הקונים.
שנכנס, הבחין באבו הקופה בחולצתו הלבנה המוכתמת בדם, וצעק
בקול סמכותי אל באבו האירגון: "תביא את הילדים, היה עוד
פיגוע".   רמי מיהר להסביר את שאירע והפקודה נגנזה. באבו הקופה
נתן מבט נוסף בחולצה המוכתמת והציע לו לרכוש מיכל ארבע ליטר
נוזל לתחושת טיהור עצמי, רק היום במבצע 29.99 - ש"ח. רמי השיב
בנימוס שיחשוב על זה. "אין בעיה, מה שאתה רוצה, אבל מחר יהיה
יותר יקר", גער בו באבו, בעוד הוא צועד אל מחלקת הרגשות
המתוקים.
מאז ומעולם אהב את מחלקת המתוקים. מי לא אוהב את התחושות
המתוקות?
איך ניתן לעמוד בפני עוגיות החיבה הקטנות או בפני גלידת
תחושת"אי אפשר לבטוח באנשים שלא אוהבים מתוקים", זו הייתה
סיסמתו.
העונג? איך ניתן לעבור ליד עוגות הגעגוע והכמיהה (מהסוג
המתוק) או ליד חטיפי השמחה מעוררי הצחוק, מבלי להעמיס את
העגלה בהם?   רמי שלף מן המדף חבילת וופלים בטעם אופטימיות,
פתח אותה ואכל כמה. עלתה בו ההרגשה כי הדברים יהיו בסדר היום,
שהכול יסתדר. מאז שנפרד מדנה, נטייתו הטבעית למתוק הפכה
לאובססיה, ואמו תמיד הזהירה אותו שלא יאכל הרבה מתוקים, משום
שהרגל זה יהפוך אותו להיות מדושן רגשית, אדם מתוק ונאיבי
העיוור למתרחש סביבו. אך רמי לא שעה לאזהרותיה ומגיל צעיר היה
מחביא מתוקים בכל מיני פינות אסטרטגיות בחדרו. כיום, ממרום
גיל 26, ידע שהחוכמה היא לאזן את המתוק עם שאר אבות המזון
הרגשיים, ועל כן פנה ימינה אל מחלקת רגשות העצב.
המוצרים במחלקה היו מסודרים מן הקל אל הכבד - תחילה מוצרי
חוסר שביעות הרצון ותכשירי תחושות נכאים וצפונה מהם, ה"תותחים
הכבדים": ארגזים מלאים בירקות ייאוש טריים, עולם של תחושות
דיכאון, חוסר תקווה ועגמת נפש, בכל מיני צורות וגדלים. בקצה
המחלקה ניצב דוכן של אגוזי תוגה ויגון, שבצעד שיווקי מבריק
נמכרו במבצע עם מחברות קטנות לכתיבת שירה.
"אני צריך להיות ממש שמח בכדי לקנות את זה", חשב רמי. הוא ארז
כמה מלפפונים ועגבניות והתקדם לכיוון מחלקת הרגשות המשומרים.
בזווית עינו ראה את המעדנייה. שם היו המוצרים היקרים באמת,
הרגשות הנעלים, שרוב האנשים לא יכלו להרשות לעצמם. רמי עצר
והתבונן באשה מבוגרת ומטופחת מזמינה נתח נקניק שלווה משובח,
גוש גבינת רוגע צרפתית ושוקולד אהבה בלגי (יבוא אישי של
הבאבואים מקרוביהם הבלגיים), שבניגוד לחיקוייו העלובים, הכיל
70% אהבת אמת.   מבלי להסס לרגע, הזמינה הגברת גם 100 גרם של
פטריות חמלה מסוג כמהין, המוצר היקר בחנות. רמי החניק זעקה.
"איך יש להם כסף לזה, הרי זה עולה מאות שקלים!" חשב. לבסוף
פנה שמאלה והשתרך לכיוון השימורים.
בכדי להגיע למחלקת השימורים, היה חייב לעבור ב ויה-דלה-רוזה
של מחלקת רגשות האשם. פעמים רבות טען רמי שהוא אלרגי לרגשות
האשם, אך למעשה היה זה מקרה פשוט של מאכל שהוכרח   לאכול
בילדותו וכעת, שהיה לכאורה מבוגר, סלד ממנו. הוא השפיל את
מבטו אל גלגלי העגלה, והחיש את צעדיו. לאחר כמה צעדים נתקלה
העגלה במחסום. רמי הרים את עיניו ונתקל במבט הבוז היוקד של
סבתא וורה. ידה השמאלית הייתה מושטת קדימה בתוכחה, והמספר
הכחול היה גלוי ובולט לכול עין. סבתא לא זזה, רק המשיכה לרשוף
ברקי בוז. הייתה זאת כרזת פרסום מקרטון, בגדול טבעי של סבתא
וורה, שהלכה לעולמה לפני שנה. רמי נזכר שאבא שלו סיפר לו
שאוסם קנו את הזכויות על דמותה של סבתא, לקו מוצרי רגשות האשם
החדש, שעליו עמלו.
על כרזת הקרטון היה רשום באותיות שחורות: "בגטו לא היה לנו
אפילו תפוחי אדמה". בשולי הסינר הפרחוני של סבתא נכתב: "חדש
מאוסם, חטיף תחושות אשם בצורת צ'יפס, שלא תוכל לסרב לו!".
"היי סבתא, מה קורה?" מלמל רמי. "הכול בסדר אצלך?" הוסיף לאחר
רגע. "טוב אני חייב לרוץ" אמר וכיסה את השטח בינו לבין מחלקת
השימורים בכמה צעדים גדולים ומהירים.
שם קנה כמה שימורי טינה, שהשתמרו יפה מאוד והחזיקו מעמד שנים
בארון, וכמה שימורי פחדים לא רציונאליים, שהיו מוצר פופולארי
מאוד.
לבסוף, פנה לשלם. "באבו הקופה" העביר במהירות את כול המצרכים
תחת המכשיר שקורא אותם, ואמר בחשיבות : ש"ח 79.90. רמי שלף
שטר של מאה שקלים ובאבו החזיר לו את עודף המטבעות מבלי לספור
אותם, יודע כמה עודף יש בידו לפי משקלם.
כשהרים רמי את השקיות פרץ לחנות דודו המשוגע, שלמעשה לא היה
משוגע, אלא סתם נרקומן של תחושות ממכרות, ובדרך כלל היה עומד
הפעם דודו לא ביקש את הכסף אלא דרש אותו, תחת איומי אקדחליד
הקופה ומתחנן שבאבו ייתן לו 5 שקלים בכדי להגיע לבאר שבע.
מיושן וחלוד.
"את הכסף באבו! את הכסף!" צעק דודו. הוא הזיע מאוד.
"אולי אני אביא לך איזה שוקו נינוחות במקום?" שאל אותו באבו.
בתגובה דרך דודו   את האקדח וכיוון אותו לראשו של באבו. עיניו
של באבו פנו בתחינה אל רמי, שניצב מאחורי דודו, ובאפשרותו היה
לסיים את העניין.
רמי החזיר מבט ואמר:" אתם לבד בעניין הזה, באבו", הרים את
השקיות ויצא מן החנות.
"אם סולידאריות לא הייתה עולה 60 שקל לקילו, אולי גם הייתי
עוזר", חשב רמי, והתרחק מהסופרמרקט בצעדים איטיים וכבדים, שלא
התגברו גם לאחר שנשמעה הירייה.