עיניים שלי.
את בטח זוכרת את הוויכוח הטיפשי ההוא, את תמיד זוכרת אותם.
את טענת אז בתוקף, שאת הפטנט הזה של שעון קיץ ושעון חורף
המציאו היהודים, ושמשתמשים בו רק בישראל. "ובכלל, כל הרעיון
הזה נשמע לי טיפשי", אמרת, "להזיז שעה אחת אחורה רק בשביל
לצום שעה אחת פחות!" "טיפשונת!" צחקתי, "זה בשביל לחסוך
בחשמל. עושים את זה בהרבה מדינות". אך את נשארת בשלך. "כן,
ארז?... אתה מוכן להסביר לי איך בדיוק לחיצה קטנה על כפתורי
השעון שלך חוסכת חשמל לכל המדינה?" שוב צחקתי. "צודקת! האמת
היא שאין לי מושג... חבר שלי הסביר לי משהו על זה אבל לא
הבנתי והתביישתי לשאול אותו".
"אתה רואה?!" אמרת, "אתה שוב מתפשר! אתה תמיד מתפשר..." ואת
צדקת, את תמיד צדקת.
בשלב הזה החלטתי ללכת על כיוון הפשרה. "עיניים שלי! בואי נגיד
שיש מדינות שמשתמשות בפטנט הזה ויש כאלו שלא, אבל מה שאכן
נכון הוא שרק בישראל עושים מזה בלגאן אטומי בכל שנה מחדש
ורבים באיזה יום ישתמשו בפטנט הזה." אך את סירבת לפשרה. "מה
זאת אומרת? אתה רוצה להגיד לי שיש מדינות שהפטנט הזה עוד לא
הגיע אליהם? שה' ישמור!"
"לא לא... תני לי לנסות שוב", ביקשתי, "יש מדינות שכל השנה
אצלן זה יום, זאת אומרת, אין שם חושך אף פעם. ויש מדינות שבכל
השנה יש להם חושך, זאת אומרת, אין להם יום בכלל. לאותן מדינות
זה לא משנה אם יחזירו שעה אחת אחורה - שעה אחת קדימה, אצלן
הכל אותו הדבר! יש מבין?" ואת הבטת בי במבט מזוגג ואמרת
"באמת?" "מה באמת?" שאלתי. "באמת יש מדינות שיש בהן רק חושך?"
"כן, עיניים שלי. אלו מדינות שהשמש לא מאירה עליהן אף פעם",
עניתי. ואת שתקת לרגע ופתאום אמרת "אתה רואה ארז, יש עוד הרבה
אנשים כמוני..."

עיניים שלי, כך הייתי קורא לך. קצת אירוני, אני יודע... לבנות
אחרות לא העזתי לקרוא כך אבל את דווקא אמרת לי "אתה יודע ארז,
אני מאוד אוהבת שאתה קורא לי ככה!" אז המשכתי.

אני זוכר את היום שבו נפגשנו לראשונה, היית פצפונת בת 9 והיית
קצת מוזרה לי. בעצם כל העניין היה חדש ומוזר לי. "תכירו!"
כפתה עלינו רינה, מנהלת המוסד, "ארז - טלי, טלי - ארז".
התקרבת אליי בצעדייך המהוססים-מלכותיים וחיבקת וליטפת אותי
חליפות. "שלום ארז", אמרת ברוך. "שלום טלי!" השבתי, מנסה
לחדור לעינייך החומות, המדהימות. "היא אוהבת לחבק, טלי
שלנו..." אמרה רינה, והוסיפה בחיוך, "תיזהר ממנה... היא
סקרנית לא קטנה ופטפטנית לא פחות!" הסתכלתי עלייך ודווקא
נראית לי ילדה ביישנית מאוד. "אני מאמין שאסתדר עם זה",
גיחכתי.
"טוב טלי", קטעה רינה את היכרותנו ההולכת ומתממשת ואת
ליטופייך החקרניים, "נגמרו החגיגות, הגיע הזמן לחזור לכיתה!"
ליטפת את ראשי ליטוף אחרון ולחשת באוזני "תדע לך שהיא רק
נראית מפחידה הרינה הזאתי... האמת היא שהיא אשה מאוד נחמדה,
פשוט לפעמים קצת קשה לה איתנו, אתה יודע..."
"מספיק עם הסודות להיום!" קטעה אותנו רינה שוב ומשכה אותך
בידך לכיוון הכיתות. ואת התנערת ממנה באצילות ואמרת "רינה,
אני יכולה לבד!" והלכת משם, מלכה מהוססת, מותירה אותי לבדי.

תמיד התייחסתי אלייך כאל ילדה רגילה, אפילו מחוננת. לכן לא
הייתה לי בעיה להשתתף איתך במשחק ההוא שהמצאת, "תרגול צבעים"
קראת לו. אני עוד זוכר את המשחק האחרון שלנו, ממש בשבוע שעבר.
שיחקנו יותר משעה ואני כבר רציתי לפרוש לישון אבל את כהרגלך
התעקשת להמשיך. "נו ארז! קלף אחרון, בבקשה!..." ואני כהרגלי
נכנעתי. "טוב נו..." הוצאתי קלף ירוק מהערימה. "מה הצבע?"
"אדום", ענית. "קר מאוד!..." צחקתי. ניסית שוב והפעם טענת
שהקלף הוא בכלל "ירוק!" "את בטוחה?" שאלתי. "כן כן, הוא ירוק!
מה אתה עיוור?!"
"טוב, נו..." נכנעתי שוב, "הוא ירוק..." ואת התגלגלת מצחוק.
"אוף ארז! אמרת שלא תוותר לי..." "אני לא מוותר לך! הוא ירוק
- אני נשבע!" ואת צהלת "יש! אתה רואה? אני משתפרת מיום ליום!"
רינה ושאר הצוות לא אהבו את המשחק הזה. "אתה מפתח בה אשליות
מיותרות", טענה בפניי רינה, "אני שמחה שאתם אוהבים זה את זה
ונהנים זה מחברתו של זה, אבל ארז, אנא ממך! אם אכפת לך
מהילדה, הפסק עם זה!" "להפסיק עם מה?" שאלתי. רינה לקחה שאיפה
ארוכה ואמרה "אינך מבין ארז?! מצבה של טלי לא הולך להשתנות
בעתיד הקרוב וגם לא בעתיד הרחוק. תקוות שווא שכאלה יגרמו לה
לא רק לאכזבות מיותרות, אלא גם למחשבות מסוכנות בנוגע ליכולות
שאין לה. זה יכול להוביל לאסון!" "סיימת?!" שאלתי ברוגז.
"ארז! אנא ממך... הבן..."
טרקתי את הדלת ויצאתי.

יום אחד נכנסת לחדרי וכולך אומרת התרגשות רבתי. "ארז אני רוצה
כלב!" אמרת. "כלב?" היתממתי כאילו איני יודע במה מדובר, "למה
את צריכה כלב, עיניים שלי?" "אתה יודע, נו... בשביל לטייל
איתו". "בשביל שאת תטיילי איתו או בשביל שהוא יטייל איתך?"
שאלתי בחיוך. "שניהם ביחד", השבת נרגזת, "מה ההבדל בכלל?"
"טוב נו..." נכנע כהרגלי (מי יכול על העיניים שלך?...) "אני
אחפש לך אחד". "אבל שיהיה אחד מיוחד!" הזהרת. איפה לא חיפשתי?
באינטרנט, בלוחות מודעות, בעיתונים. אפילו למשרד של רינה
התגנבתי בשבילך. בסוף, המאמצים השתלמו. וביום סגריר במיוחד
קיבלתי שיחה מבחור בשם אלעד שהציע לי לברדור גזעי ומאולף.
"הוא מיוחד הלברדור הזה שלך?" שאלתי את אלעד. "בטח מיוחד!"
הוא אמר.

קראת לו לבנון - "נוני", טענת שזה הולך טוב עם ארז.
איך שאהבת אותו! ואיך שסמכת עליו... בכל מקום הייתם יחד,
בגינה, בחצר המשחקים ואפילו בכיתה (איך שרינה התעצבנה...)
"נוניטלי" - נהגו לכנות אתכם כולם.
זה היה כל כך נפלא, ואת היית נראית כל כך שמחה, עד שאפילו לא
יכולתי להרשות לעצמי לחוש נבגד. 'סוף סוף יש לה עם מי לשחק',
ניחמתי את עצמי.
ואז, בלילה אחד קפצת לחדרי מבלי להודיע, ושוב שיחקנו וצחקנו
כמו פעם. בסוף שאלת אותי "ארז נכון שאתה אוהב אותי?" "בטח
שאני אוהב אותך טיפשונת!" "ונכון שאתה סומך עליי?" לא כל כך
הבנתי לאן את חותרת אבל עניתי "בטח שאני סומך עלייך עיניים
שלי!" "יופי. ידעתי! גם אני אוהבת אותך ארז שלי!" ואז חייכת
את חיוכך חום העיניים, לבשת את היסוסך המלכותי, לקחת את לבנון
שלך -
והלכת.
למחרת בבוקר התעוררתי לקול צפצופי החדשות המעצבנים של שש.
"שיבושי תנועה ברח' אבן גבירול עקב תאונה קטלנית. הנהגים
מתבקשים למצוא דרכים חלופיות. סעו בזהירות..."
"אבן גבירול זה כבר ממש קרוב אלינו!" הרהרתי, וקיבלתי על עצמי
"מהיום אני חוגר".
אחר כך הגיעה אליי רינה בעיניים אדומות וחיבקה אותי ובכתה.
ואני לרגע לא הבנתי למה -
רק לרגע. היא לא הפסיקה לבכות ואני צעקתי "די, רינה! תפסיקי!"
והיא חיבקה אותי חזק יותר ובכתה "היא מתה ארז! היא מתה..."
סירבתי להאמין. "לא נכון! את משקרת! היא לא יכולה למות - היא
מלאך!" והדפתי אותה מעליי. אבל היא תפסה אותי חזק יותר עד
שנכנעתי כהרגלי והתפרקתי בחיקה. "אני הרגתי אותה רינה!"
זעקתי, "במו ידיי הרגתי אותה!..."
והיא לא ענתה, רק בכתה יחד איתי.

אחר כך ביקשו מאתנו לבוא לזהות אז נסענו רינה ואני לבית
החולים ועמדנו מול סדין לבן שמתחתיו, כך אמרו, נמצאת גופתך
המרוטשת. "אתם מוכנים?" שאלה האחות.
רציתי לצעוק "לא!" אבל את יודעת - אני מתפשר. אני תמיד מתפשר.
אז הנהנתי והיא הורידה את הסדין מעל ראשך. עיניים שלי, באותו
רגע קיללתי את זה שנתן לי עיניים. "מזהים?" שאלה האחות. רציתי
לצעוק "לא! איך אפשר לזהות אותה כשהעיניים שלה עצומות?!" אבל
את יודעת... הנהנתי.
"ברה ומאירת עיניים", כך הגדרנו אותך על מצבתך וכך ספדו לך
כולם בלוויה. "היא הייתה ילדה חכמה ונבונה", אמר אחד המורים,
"לב חם ורחום היה לה". ואני, דווקא אני, האחד שכולם ציפו ממנו
שיספיד ארוכות - שתקתי.
רק אחרי שהלכו משם כולם, ונשארנו רק שנינו, הרשיתי לעצמי
לפרוק את כל מה שהיה על הלב ובכיתי וצעקתי, וצעקתי ובכיתי.
ולא הצלחתי להפסיק.
"למה טלי? למה עיניים שלי?! למה יצאת לבד מבית הספר? מה חשבת
לעצמך - אה?! שאת ילדה רגילה?! שאת יכולה לסמוך על הכלב
המטומטם שקניתי לך ולרוץ איתו ברחובות העיר? מה חשבת שהוא -
כלב נחייה? הוא היה בסך הכל לברדור מאולף! ואיך טלי, איך לא
ראית את המשאית מגיעה? היא הייתה ירוקה..."
וביקשתי סליחה ומחילה.
וביקשתי נפשי למות.
וביקשתי לחיות במדינה שאין בה יום.
במדינה שאין בה שמש.
במדינה שלך.