האנשים האדומים היו יוצאים רק בלילה, שחושך.
הם היו אנשים של רוע וואנדליזם. כאלו שמאמינים באנרכיה
וניזונים מבלאגן והרס.
הם היו יוצאים תמיד בלילה סתם כי היה משעמם להם ומתחשק להם
להרוס משהו..
אז ככה זה היה שכל לילה בזמן שהאנשים האדומים היו יוצאים
להרוס, האנשים הירוקים היו יושבים בבתים מתים מפחד שלא יכנס
איזה איש אדום. ככה היו עוברים לנו הלילות..
והלילה היה שייך להם ולנו נשאר הבוקר והשמש והפרחים, וככה היה
כל בוקר שהיינו קמים ומחפשים את הפינה שבה עדיין לא נגעו
האנשים האדומים, ושם יושבים להם מקובצים מאות אנשים ירוקים,
מחייכים.
בבוקר יצאתי החוצה סתם כדי לטייל, לחפש פינה איפה שעוד לא
הרסו האדומים ואז ראיתי מתחבא לו שם בפינה, אורב לו ילד אדום.
בהתחלה נבהלתי כי ידעתי שהוא בא רק להרוס, קפאתי במקום בלי
לזוז כשהילד האדום התקרב אליי. לא היה עוד אף אחד ברחוב, זזתי
לאחור דרוך כולי ומוכן לברוח.
הילד האדום כבר היה מספיק קרוב אליי ויכול היה להרגיש את
הנשימות הכבדות המאוימות שלי פתאום נשבר לי מהכל!
התחלתי לצעוק כמו מטורף שמה הקטע שלו ומה עכשיו הוא רוצה
להרוס? שיעזוב אותנו בשקט ושאת הלילה כבר גנבו לנו ועכשיו איך
הם רוצים לגנוב גם את היום? שיום אחד עוד ימאס לנו לשבת בבתים
מתים מפחד ושיחכה ויראה את זה קורה.
והילד האדום רק עמד קרוב קרוב אליי שתק והסתכל ואז נתן לי מבט
עמוק אם העיניים האדומות החלולות שלו ולחש בשקט בשקט אל הרוח
הלואי, הלואי והייתי ירוק!