מריבוע לקשת לים של צורות
להרגיש ולדעת וללמוד לא לבכות
להבחין בכל קפל ושסע ואור
להמריא בדימיון וליפול ולחזור

אל אותה התחושה ואותה התנוחה
זה לופט וצובט איך היא עוד יבשה
העין הזאת שחזתה בדמעות
בראשים בקירות ורוצה רק לראות

את השמיים קרובים למרחק נגיעה
איך בשפתיים נוגעים בתשוקה עצורה
את השלווה שממיסה את השלגים שצורבים
והצלילים שמתנגנים אל הגופים המשתנים

מהפנטזיה לאימתו של הטירוף השפוי
מחלום שלא יוגשם ועד הצחוק הכי רפוי
מריס של משאלה המיותם ללא משב
בין תקוות לזכרונות מה שחשוב הוא-
העכשיו.