זו הייתה העונה הזו שבה השמיים היו מסתגרים להם מאחורי דלת
העננים הכבירה שלהם ומשאירים אותנו למטה אבודים בכאב של עצמנו.
הכל היה נעשה פתאום מאוד קפוא ושקט ורק אנשים נורא עיוורים
יכלו להמשיך לחייך.
זו הייתה גם העונה שבה אמא מתה.
השמיים היו בורחים והיום הכואב היה מגיע ואנחנו היינו הולכים
לבית העלמין הקטן עם הברושים העקומים בכניסה ודוד אמיר היה
מביט בי במבט בוחן ועגום ואשתו גלי מחבקת אותי חזק ואומרת לאבא
"הוא תמיד נראה כל כך רציני" ואבא היה מחייך חיוך מאולץ מאוד
ואני הייתי אומר "תודה" בקול של מבוגר ואז היינו מתקרבים לקבר,
שהיה עשוי שיש לבן ומאוד מכוער שבטח היה מעציב את אמא, ואבא
היה שם לי יד כבדה על הכתף עד שזה היה נעשה בלתי נסבל ואני
הייתי מסתכל למעלה לשמיים ורוצה לצעוק שזו לא חוכמה להיות כל
כך גדול בלי לנסות להכיל קצת מהכאב שלנו.
בדרך כלל היה מתחיל לרדת גשם ואז האישה הייתה מתקרבת לאבא
ואומרת "בוא יואב, צריך ללכת" וזה הרגיש כאילו שככל שעברו
השנים היא נתנה לנו פחות ופחות זמן.
"חמש חמש חמש" לבשתי את המעיל הכחול שלי עם הציור של מיקי
ובעטתי בחול והאישה עיקמה את הפרצוף שלה והידקה את האחיזה
באבא. הגעתי לאוטו כמה שניות לפניהם וציירתי חיוך על החלון
שליד המקום שלי, וגם ליד אבא אבל לא ליד המקום של האישה.
קיוויתי שהאיש שאוסף את החיוכים הקפואים מהזגוגיות של המכונית
ייקח אותנו רחוק רחוק אבל ישאיר את האישה פה.
"תיכנס כבר, שי" אבא אמר ובאמת שלא שמתי לב שהם הגיעו כל כך
מהר. האוויר היה נורא קר ויבש בפנים וניסיתי לטבוע בתוך המעיל
הכחול שלי כדי לברוח לעולם של מיקי אבל הצלחתי לשקוע רק עד
לגובה האף. התחלנו לנסוע ונתקענו בפקק. הסתכלתי מהחלון והבחוץ
היה אפור ומטושטש ולא היה אף אחד ברחוב חוץ מאישה אחת במעיל
צהוב שהזכירה לי את עמית היפה שלי. רציתי לצאת מהמכונית ולברוח
אליה אבל ידעתי שזה לא ייגמר טוב אז המשכתי לשבת. אבא תופף
בעצבנות על ההגה ונאנח אנחה קטנה כל כך עד שהייתי מוכן להישבע
שרק אני יכולתי לשמוע אותה. קלטתי את היד של האישה על הרגל של
אבא, ולמרות שהסטתי את המבט הוא התנער מהאחיזה שלה ואמר "מה
קרה לך? לא לפני הילד, אילנה", שלבשה ארשת זעופה ומלמלה ש"מה
זה משנה גם ככה הוא לא מבין כלום" והיא אמרה את זה בקול מלגלג
שהכעיס אותי נורא אז אמרתי שזה לא נכון, ושאני מבין הכל חוץ
מלמה עמית חולה ולמה השמיים עוזבים אותנו לבד עם החורף והיא
קראה לי חוצפן ואבא אמר שהוא לא מוכן לדיבורים כאלה. הפקק
השתחרר והוא זינק קדימה. הגענו לבניין שלנו ועליתי במדרגות
שתיים שתיים והאישה מלמלה משהו רע שלא רציתי לזכור. ברחתי מהר
לחדר וסגרתי את הדלת. זרקתי את מיקי והעולם הכחול שלו על
המיטה, התקרבתי לחלון ונשענתי על הזכוכית. היא הייתה קרה כמו
הקוטב הצפוני לפחות וקצת קיוויתי שהקור שלה יעבור אליי ואז אני
לא אצטרך להרגיש יותר שום דבר. אני פשוט אוכל להיות מאד קר,
וזהו. התמקדתי בנוף הכהה בחוץ. עדיין ירד גשם והשמיים טבעו
ממזמן וכל מה שנשאר היה קצף אפור ומלוכלך שהכעיס אותי מאוד כי
זכרתי שעמית בוכה כשהשמיים בצבע הזה. חשבתי על זה שהיא כבר בטח
התעוררה, ואולי היא עומדת ליד החלון הגדול שלה בחדר עם לחיים
אדומות וחולות ושואלת את עצמה אם גם הפעם אני אצליח לבוא לפני
השד הגדול שלה  וידעתי שזה אומר שאני חייב לרוץ כי אני אף פעם
לא אתן לו לנצח. לבשתי את המעיל השחור שלי ואת הכובע האדום לבן
והצמרירי שלי בדוגמת המשבצות כדי שהאישה לא תוכל לעקם את האף
ולהגיד שאני מנסה להרוג את עצמי. לקחתי את התיק וזרקתי לשם פנס
ושמיכה וקופסת שוקולדים של סנופי כמו שעמית אוהבת ואז הלכתי
בצעדים של גיבור בסרט פעולה לדלת ואמרתי שאני יוצא והאישה
עיקמה את הפנים כל כך עד שרציתי לצעוק לאלוהים שישאיר אותם ככה
ואבא אמר "אתה לא יוצא" ואמרתי שכבר יצאתי וסגרתי את הדלת
ולמרות שידעתי שהוא לא יבוא אחרי חיכיתי כמה שניות. השקט היה
כבד וכאילו צעק "אני לא מאמין שאתה מעז לקוות אחרי שהעולם לימד
אותך שאסור". הדפתי את דלת הזכוכית הכבדה של הבניין והקור הכה
בי והזכיר לי שאמא מתה אמא מתה אמא מתה לפני חמש שנים חמש שנים
חמש שנים ואבא בוכה ואני צועק ודודה רות קפואה וברקע ה"אמא מתה
אמא מתה" הזה שקורע אותי להרבה חתיכות קטנות וכואבות.
והיא לא חוזרת.
ציירתי חיוך על זכוכית של מכונית אדומה שנראה לי חיוור דרך
הדמעות וכך גם היה הבא אחריו וגם החמישי והעשירי אבל אז ראיתי
שאני מאוד קרוב לעמית וחשבתי על העיניים היפות שלה והקווים
חייכו אליי בבירור מתוק מבעד למעטפות הזכוכית הקפואות שלהם
והרגשתי קצת יותר טוב. ציירתי חיוך גדול וברור על המכונית של
אבא של עמית, מוודא שאיש החיוכים לא ישכח אותי ואז סידרתי את
השיער וצלצלתי בפעמון. ראסטי נבח וליאור האח הגדול של עמית צעק
לו לשתוק מהקומה השניה ונדב האח הפחות גדול של עמית צעק לו
לסתום כדי לא להעיר את אמא ופתח לי את הדלת. "מזג אוויר נפלא
מצאת לך" הוא אמר לי ובלגן לי את השיער אבל לא עשיתי כלום כי
עמית אהבה את נדב ובמקום זה רק אמרתי בקול נורא שקט "שלום"
"כמעט שכחתי שאתה לא ילד סוכר, כנס" נכנסתי לבית הגדול של עמית
שהיה מורכב מריח טוב ושקט רשמי ורהיטים יקרים ומרחק אינסופי
בין דלת הכניסה לבין החדר של עמית. "טימי" היא עמדה ליד החלון
בדיוק כמו שדמיינתי אותה עם השמיכה הלבנה על הכתפיים והשיער
האדום זורם במורד הגב שלה כמו דמעות של דם. המיטה הסגולה שלה
הייתה מכוסה בשמיכת הטלאים הכחולה שנתתי לה ליום הולדת והשתקפה
במראה הקסומה שדרכה היינו מדברים עם איש החיוכים ואלוהים
והפיות של שייקספיר. "הגעת הגעת" היא חצתה את החדר בצעד אחד
שנראה לי כמו ריחוף נצחי והרגשתי את הידיים הדקות שלה עליי
וריח הפרחים הלבן שלה עוטף אותי בשמיכה של אושר. "אני תמיד
אגיע ועשיתי לך 20 חיוכים בדרך לפה" היא חייכה ולקחה את כפות
הידיים הקפואות שלי בשלה "הן קרות" היא הכריזה בכובד ראש, "גם
שלך" אמרתי בשקט והיא הסתכלה עליי במבט עצוב ואמרה "השד שלי לא
אוהב חום" והרגשתי שהלב שלי נמחץ כמו שקורה כשמדברים על אמא או
כשהאישה  נוגעת בי או כשאבא שם את הפנים בין הידיים ומנסה
להיעלם לי עוד יותר. "ואני אוהב אותך" לחשתי לה "אני יודעת"
היא ענתה לי. עמדנו בשקט בידיים שלובות עד שהרגשתי שזה בסדר
לדבר ואמרתי "עמית אני לא אתן לו לקחת אותך" והיא לא אמרה כלום
הרבה מאוד זמן ואז היא הרימה את הראש וראיתי שיש לה דמעות
בעיניים "אז תמצא לי את הדרך אל האושר" היא לחשה לי. השפלתי את
המבט ולא אמרתי כלום כי לא הבנתי למה היא צריכה את הדרך אל
האושר וחשבתי על זה שאסור לה לצאת מהבית החם שלה עם התרופות
בעלות ריח של סוף והמבט המרוטש של אמא שלה. "אני לא יכול"
אמרתי לה בשקט והיא התחילה לבכות ולחשה בתחינה "תציל אותי שי
תציל אותי" ושמתי לב שהיא קראה לי בשם ולא בכינוי ואז ידעתי
שאם אני אשאיר אותה פה השד ייקח אותה ממני ולא יחזיר אותה
לעולם.
רצנו בידיים שלובות במורד הרחוב הראשי והשד נותר מאחורינו
והרגשתי איך אנחנו מפסיקים לחלוף על פני העולם והוא מתחיל
לחלוף על פנינו. פנינו ימינה ואז שמאלה ועצרנו ליד המכונית
היפה והירוקה שהבטחתי לקנות לעמית כשנתחתן והאצבע הרועדת מלובן
של עמית מתחה קווים דקים דקים שהתחברו לחיוך כל כך עצוב שחשבתי
שאפילו איש החיוכים יבכה כשהוא יראה אותו. ראיתי שעמית רעדה
וכיסיתי אותה בשמיכה האדומה שהבאתי מהבית והיא נראתה כמו שושנה
חיוורת במיוחד. נתתי לה שוקולד סנופי ואז הושטתי לה יד והמשכנו
לרוץ ועמית צחקה וצעקה "הדרך אל האושר הדרך אל האושר" שוב ושוב
ושוב ואני הצטרפי אליה וחשבתי שעכשיו השד בטוח לא ימצא אותנו.
נעצרנו בכניסה לפארק הכסוף שבו פגשתי את עמית בפעם הראשונה.
היא הייתה עם ראסטי ונדב ושאלה אותי אם אני מכיר את איש
החיוכים ואמרתי שלא, אבל אני יכול להמציא לה אחד אם אני אחשוב
על זה טוב והיא התיישבה לידי על גדר המזרקה שהייתה מקולקלת
תמיד וביחד בראנו את איש החיוכים שמסתובב עם שק גדול בצבע אדום
ואוסף חיוכים שקפאו על זגוגיות של מכוניות. ביקשתי ממנה שתעצום
את העיניים חזק והובלתי אותה אל מרכז הגן. ריח הפרחים שלה נכנס
עמוק לתוכי והתערבב עם הנשמה שלי. הגענו למקום שבו איש החיוכים
נולד ולחשתי לה "זו הדרך אל האושר" והעמדתי אותה מול המזרקה
ששברה שתיקה חורפית של שנים וירקה סילונות גבוהים של מים לבנים
שהגיעו עד לשמיים ולחשו "אושר אושר אושר" שוב ושוב ושוב ואני
ועמית הסתכלנו על הנקודה אליה הצביעו בה השמיים פרצו מבעד לדלת
העננים ונולדו מחדש ונראו לי כמו העיניים של אמא והחיוך הישן
של אבא וכמו שעמית נראית כשהיא שרה וכל מה שיכולתי לעשות היה
לחבק אותה חזק ולהרגיש שיכולתי להפסיק לחיות עכשיו וזה עדיין
היה בסדר. עמית הסתכלה עליי בעיניים דומעות ולחשה לי תודה
והמשכנו לעמוד שם עם לחישות האושר של המים מסביבנו והשמיים
מעלינו  ואני חושב שהייתי מנשק אותה אם היינו קצת יותר גדולים
אבל הייתי בן עשר רק בנובמבר וזה אומר שעוד יש לי זמן לדברים
האלה. עכשיו כשידענו איך מגיעים לאושר רציתי להציע לה לבנות
חללית גדולה שתיקח אותנו לשם או לפחות להתחתן כאן ועכשיו אבל
אז ראיתי את המכונית הגדולה של אבא שלה חונה בכניסה לפארק ואת
אבא שלה מתקרב אלינו בצעדים גדולים ואמא של עמית רצה לכיוון
שלי ותופסת את עמית "מה פתאום ברחת מהבית במזג אוויר כזה"
וצועקת אליי "מה עשית ילד מטומטם אתה לא רואה שאתה הורג אותה"
ואבא של עמית מוסיף "כדאי לך לעוף לי מהעיניים ומהר" ועמית
צועקת ובוכה שלא ייקחו ממנה את הדרך אל האושר ואת אמא של עמית
ממלמלת משהו על הזיות ובלי לשים לב התחלתי לרוץ אחריהם ולצעוק
"אל תקחו אותה ממני השד יימצא אותה השד יימצא אותה" אבל הם לא
הקשיבו לי "הוא ייקח אותה ממני הוא ייקח אותה" ואז אבא של עמית
נעצר ואמר "יש לך שלוש שניות לקחת מכאן את הרגליים" נשאר לי רק
להתרחק ולראות אותה נכנסת למכונית הכחולה של אבא שלה ואת החיוך
על הזכוכית של החלון דומע. הם נסעו והשמיים נסגרו עליי וגשם
חזק התחיל לרדת. ידעתי שאני חייב לעשות משהו מהר כי כבר לא
נשאר הרבה זמן עד שהשד יימצא את עמית והפעם אני לא אספיק להגיע
לפניו והוא ייקח אותה ממני לנצח. התקווה האחרונה שנשארה לי
עכשיו הייתה איש החיוכים. רצתי בין מכונית למכונית והטבעתי על
כל זכוכית שני קווים עם חיוך רחב והגשם הצליף בפנים שלי
ובקופסת השוקולדים, שכל אחד מארבעת הסנופים שעליה בכו דמעות
שקטות אבל המחשבות על עמית היפה והחולה שלי מילאו אותי ולא
השאירו מקום לגשם. המשכתי לרוץ ברחובות שעות ארוכות שנשרכו על
פני נצח שלם עד שהרגשתי כאילו שאני מוליד חיוכים על חלונות של
מכוניות במשך כל ימי חיי. "בוא בוא בוא" התחננתי אליו. "אל
תיתן לו לקחת אותה אל תיתן לה לקחת אותה" המשכתי למלמל
וחיכיתי שמשהו יקרה אבל הגשם רק המשיך לרדת והעולם המשיך להיות
קר ואני המשכתי להיות ריק. "שי!" שמעתי את הקול של אבא מאחורי
וזה נשמע כאילו שהוא מכריז על השם שלי ברדיו מקולקל. התחלתי
לראות מטושטש אבל ידעתי שאני חייב להמשיך אחרת עמית לא תחזור.
"שי! אתה מנסה להרוג את עצמך? שי! הוא לא מקשיב לי..." הרגשתי
את הידיים שלו מתהדקות סביב המותניים שלי חזק חזק והתחלתי
להיאבק ולבכות "אני חייב להספיק אני חייב להספיק הוא יימצא
אותה, אני חייב למצוא את איש החיוכים, אני חייב אני חייב" ואבא
ספג את המכות שלי בשקט ואז הכל נעשה כואב מדיי עד שהרגשתי שאני
לא יכול יותר והתחננתי שייקח אותי במקום, רק שהיא לא תלך. היא
לא יכולה ללכת. ראיתי חיוך נוזלי ושקוף אחרון ואז נפלתי לתוך
שקט שחור שנקטע בהזיה לבנה בה ראיתי את עמית היפה שלי מרחפת
בעקבות סילונות המים בדרך כסופה ומשובצת כוכבים של אושר למקום
שבו השד שלה לא יוכל למצוא אותה לעולם.
לקח לי חודש להפסיק להיות חולה ואז עוד שנה בשביל לחזור לחייך
ומאז עברו כבר שש שנים, ותעבור עוד שנה ועוד חמש ואז עוד
עשרים. השמיים יברחו בכל פעם מחדש, ואני אלך לבית העלמין הקטן
עם הברושים שהיו שם פעם ואבא יעמוד לצידי, מהורהר. האישה תקיש
עם העקבים שלה בחוסר מנוחה אבל כבר לא תעז להגיד לי שום דבר,
ואפילו לא תעקם את הפרצוף, ואז אני אאחל להם כל טוב ואלך לעוד
שנה.
ולפעמים אני מוצא את עצמי מסתובב ברחובות, מדביק אדים של
חיוכים לחים לזגוגיות של מכוניות. אני פוסע בפארק הריק ומתיישב
ליד המזרקה שלא תפעל עוד לעולם, עוצם את העיניים, ומחכה שעמית
תבוא ותשטוף את השדים מהראש הרדוף שלי,
עם ריח הפרחים הלבן שלה.