כפי שנאמר בסוף החלק הקודם, בשנה שלאחר רכישת העדשות הכל פעל
כשורה. לפעמים אף שכחתי שהן נמצאות בעיניים עקב העובדה שהיה
לי נוח איתן.
אך באחד הבקרים, באמצע כיתה י"א, לפתע חשתי צריבה בעין ימין.
בהתחלה חשבתי שזה זמני וחיכיתי בקוצר רוח לתום יום הלימודים
על מנת שאוכל לתקן את המצב בבית, מול המראה.
כשהגעתי הביתה מיד שלפתי את העדשה מתוך העין, הרטבתי אותה
היטב ושבתי והרכבתי אותה אך דבר לא הועיל - הצריבה לא נפסקה
ואף התגברה. לרוע המזל, זמן קצר לאחר מכן קרה דבר דומה גם
בעין השניה. התברר שעיניי פיתחו אלרגיה לעדשות ונאלצתי להשבית
זמנית את הרכבתן. זאת למרות שהקפדתי על שטיפת העדשות בסבון
ובנוזל מדי ערב (אם כי הרכבתי אותן מהשעה בה התעוררתי עד השעה
בה הלכתי לישון, בניגוד לכללים, שמתירים שימוש בן 10-12 שעות
ביום לכל היותר).
קיוויתי שמדובר במצב זמני ושאחרי ימים אחדים או שבועות אחדים
מצב העיניים ישתפר ואוכל לחזור לעדשותיי. לשם כך נהגתי לעיתים
קרובות להניח על העיניים תמציות תה, כעצת אימי. רעיון נוסף
שניסיתי היה להניח קוביות קרח בצמוד לעין (על העור, לא ממש על
האישון עצמו). מדי פעם בדקתי האם העיניים מגיבות כעת בצורה
טובה יותר לעדשות, אך אף פתרון לא הוכיח את עצמו לחלוטין, אלא
לכל היותר השיג הקלה רגעית של שעה-שעתיים.
וכך נאלצתי להסתדר ללא עדשות במשך המחצית הראשונה של כיתה י"א
ובמשך כל כיתה י"ב. הדבר לא היה קל. למרות זאת, למרבה הפלא
ציוניי השתפרו בתקופה זו. הלוח הפך עבורי לבעל חשיבות משנית
מפני שלמבחנים התכוננתי ברוב המקצועות בעיקר בעזרת ספרי
הלימוד או באמצעות חומר שהוכתב למחברת בעל פה ע"י המורה.
ביולי 1995, ימים אחדים לאחר מבחן הבגרות האחרון של כיתה י"ב,
נערכה מסיבת סיום התיכון של השכבה שלי - רגע משמעותי בחייו של
כל אדם.
למזלי, שבוע או שבועיים לפני המסיבה התחלתי לנסות טיפות
עיניים בשם "אזולין". ביום שלפני, החדרתי את העדשות לעיניי
פעם נוספת ומה רבה היתה שמחתי כאשר גיליתי שהצריבה לא הורגשה.
לא ניתן לומר שזה היה מוצלח כמו בהתחלה. אמנם חשתי מעט את
קיומם של עצמים זרים בעיניים, אבל בכל זאת התאפשר לי שוב
לראות היטב את החברים והמורים גם מרחוק לפחות בפעם האחרונה בה
אנו מתראים!
בשנים שלאחר מכן המשכתי להשתמש בטיפות האזולין ואט אט התרגלו
עיניי מחדש לעדשות, למרות שמדי פעם הרימה האלרגיה את ראשה
המכוער ובימים שהכאב התחזק נאלצתי להשאיר את העדשות בבית.
בטירונות אף נאלצתי להרכיב משקפיים למשך חודש שלם {כן כן}
מכיוון שהתנאים (חוסר במראה, לחץ זמן, סכנת צריבה) לא איפשרו
את הרכבת העדשות.
בתחילת שנת 2000, כאשר הייתי סטודנט שנה א' לעבודה סוציאלית,
האלרגיה גברה שוב והפכה לבלתי נסבלת. פניתי לרופאת עיניים,
ד"ר מורוז, וזו בדקה את עיני וקבעה שהן סובלות משריטות רבות
שלא מאפשרות לי להמשיך להרכיב עדשות לעולם מכיוון שהדבר מסוכן
לעיניים. אך יחד עם המכה שהנחיתה עליי, ד"ר מורוז העניקה לי
גם את התרופה שעליה חלמתי כל השנים: היא הציעה פתרון קבוע
לבעייתי: ניתוח לייזר אותו היא עורכת בקליניקה הפרטית שלה
ברמת אביב.
אולי זה לא נכון מבחינה אתית שרופאה תמליץ במסגרת משרתה
כרופאה במרפאה ציבורית על טיפול פרטי שהיא עורכת מחוץ למשרה
זו, אך אותי זה לא עניין. החלטתי כמובן לגשת לניתוח הלייזר,
כי על אף החששות והסיכונים הכרוכים בו, עדיין קסמה לי מאד
האפשרות שהוא יגאל אותי מייסורי העדשות והראייה הלקויה, מה
שאכן קרה.
בעצם היו שני ניתוחים בימים שונים: העין השניה נותחה כחודש
לאחר הראשונה. הם היו די מפחידים: למשך 20 שניות לא ראיתי דבר
וחשתי לחץ רב על העין, אך ייאמר לזכותה של ד"ר מורוז שהכינה
אותי מראש לכך, כך שלא נכנסתי לפאניקה.
הרופא שעבד איתה, ד"ר ליפשיץ, היה אמנם יותר קשוח איתי ודרש
שלא אזוז, אך השורה התחתונה היא שיש סוף טוב לסיפור: הניתוחים
עלו יפה ואחרי תקופת התאוששות בת יממה שבה העין שנותחה היתה
מכוסה בפלסטיק, חזרה ראייתי להיות חדה וברורה כמו בימים
הטובים - ימי ילדותי.