לכולם יש חלומות. חלומות מוזרים, חלומות מפחידים על מכשפות או
נחשים כמו החלומות שהיו לרובנו בתקופת הילדות. חלומות
אירוטיים, שבסופם מצאנו את עצמנו רטובים עם מרקם דמוי מרק
פטריות על כפות הידיים ומסריחים כמו צנצנת עמבה.
חלומות מוזרים יותר ומוזרים פחות שאף פעם לא ידענו היכן הם
מתחילים ואיפה הם נגמרים.
היו תקופות שחלומות מילאו את לילותי, לילה אחר לילה אחר לילה,
והיו תקופות, די ארוכות אני חייב לציין, שלא חלמתי אפילו חלום
אחד לרפואה.
התקופה הארוכה נסתיימה בשלישי לחודש ינואר שנת אלפיים ואחת.
באותו היום החלטתי להפתיע את חברתי מזה שלושה חודשים ולבקר
אותה בדירה שלה בירושליים. היא היתה סטודנטית למתמטיקה בשנתה
האחרונה. התיכנון היה לעלות לירושליים עם קבוצת הכדורסל האהובה
עליי, לצפות במשחק ואז להפתיע אותה עם ארוחה תאילנדית מהקניון
ליד. משום מה לתבוסה שנחלה קבוצתי האהובה לא ייחסתי חשיבות
יתרה כי ידעתי שערב רומנטי מחכה לי במעונות.
הכל דפק לפי התוכנית ובשעה עשר וארבעים הגעתי לדירת החדר.
הוצאתי את המפתח ששיכפלה לי חברתי רק שבוע קודם לכן ונכנסתי
לדירה. היה די חשוך, יחסית לדירת חדר של סטודנטית שלומדת כל
היום. כשהסטתי את הוילון שחצץ בין המטבחון לבין החדר ראיתי
אותה גוערת מעל מישהו, מישהו שהכרתי, אני חושב שזה היה החבר
הקודם שלה. אני לא חושב שהם הבחינו בי, או שהם היו במעין טראנס
של זיון עצבני. כנראה בגלל הגניחות שלה הם לא שמו לב שמישהו
נכנס, שם חמגשיות עם שתי מנות של פאד-תאי, שתי פחיות של
הייניקן ונר ריחני ויצא כלעומת שבא בלי לשכוח להשאיר את המפתח
לדירה על השולחן.
אני לא זוכר איך הגעתי באותו היום הביתה, אולי במונית או אולי
באוטובוס, אני רק זוכר את הכאב.
בלילות כאלו לא אמורים לישון בכלל ואני לא יודע מה גרם לי
להרדם.
לא חושב שרציתי להרדם. די בטוח שלא רציתי להתעורר.
משום מה חלמתי חלום די מוזר באותו הלילה, זה היה חלום על איזה
דוד של אמא שלי שיצא לי להכיר אותו רק בשנתיים האחרונות, לפני
שנפטר. הוא חי לבד ומת לבד, אני זוכר שאפילו שבעה לא ישבו עליו
. הוא זכר אותי בכל פעם שבאנו לבקר אותו, אולי מפני שהייתי
היחיד שהתייחס אליו כמו אל בנאדם ולא כאל מועקה.
בחלום הוא נראה לי יותר צלול, רגוע, שליו וחייכן, די הזכיר לי
את פרנק סינטרה, והוא אומר בקול רך וללא מבטא ...." היא לא
שווה את זה".
עניתי...." על מה אתה מדבר ?"
והוא שוב..." שמעתי את הבקשה שלך מאלוהים לפני השינה, עדיין
מוקדם מדי בשבילך".
ואני...לא זכרתי על בקשה או משאלת לב מאלוהים באותו הלילה.
למזלי השעון צלצל. חמש בבוקר, צריך לקום לעבודה.
במשך כל היום לא דיברתי....לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
מנהל המחלקה שם לב שאני חיוור כסיד ושלח אותי לאחות. זו אבחנה
חום של 39 מעלות וישר שלחה אותי הביתה.
לא רציתי לחזור לישון...פחדתי ממנו, אם כי אפשר לומר שהיו לו
כוונות טובות.
כנראה שלב שבור ושפעת הן יותר מדי עבורי ומיד בהגיעי הביתה
נרדמתי. שוב פעם הוא הופיע...ושוב עם אותן עיניים כחולות ואותו
מבט אבהי אוהב. " אתה תהרוג את עצמך בקצב הזה, אתה חייב
להירגע".
לא נשארתי חייב..." לך קל לדבר", התחלתי להיפתח..." אתה שוכב
לך שם בשקט, בלי לימודים ובלי עבודה ובלי לב שבור".
היתה שתיקה של כמה שניות ( אם אפשר לתאר זמן בחלום), ואז הוא
הוציא תמונה מן הארנק, " אתה לא המצאת את הגלגל, זוהי מריים,
אישתי "......." אבל לא היית נשוי, חיית לבד וכך גם מתת ",
צעקתי כאילו יודע שרימו אותי.
" הייתי נשוי לה במשך שנתיים, תפסתי אותה על חם עם החבר הכי
טוב שלי". שוב שתיקה, ולאחר מכן..." לאחר כמה ימים כבר היינו
גרושים. הייתי שבור, כעסתי על כל העולם והאשמתי את כולם.
נשבעתי שלעולם לא אבטח בבני-אנוש וככה התנתקתי מההורים, האחים
ומכל המשפחה".
הייתי די נבוך מכל הקטע והשפלתי את עיניי. ואז הרגשתי את ידו
מרימה את סנטרי על מנת שאביט בעיניו ואמר..."אל תעשה את הטעות
שאני עשיתי, למדתי להכיר אותך ואת המשפחה שלך רק על ערש דווי,
הפסדתי עולם שלם והחובה שלי כלפיי המשפחה היא לדאוג שלך זה לא
יקרה."
הנהנתי בראשי לאות הסכמה והרגשתי את ידו מוחה דמעה מעל פניי.
התעוררתי מזיע, כולו רטוב מכוסה זיעה קרה.
באותו הרגע הבטחתי לעצמי שני דברים:
דבר ראשון, לעמוד על שתי רגליים ולא ליפול, גם אם מדובר במשבר
הכי קשה.
דבר שני....בכל שלישי לחודש ינואר אעלה לקברו של הדוד, לבד,
כדי לומר תודה.
אחרי שבוע אימי סיפרה לי שדנה(הגונחת ממקודם) התקשרה לומר מזל
טוב ליום ההולדת.
חייכתי...וחשבתי לעצמי...אין גבול לצביעות.